מעולם לא הרגשתי טוב יותר, אני אומר לעצמי בבטחה. אני נראה
מצוין, ואני אדם חכם,טוב לב ושנון. אפילו יש לי אסמכתה חיצונית
לקביעות הללו, הרי התקבלתי לא מזמן לתכנית מצטיינים של
האוניברסיטה - אחד מתוך עשרים וחמישה בלבד. ואז השד הקטן בתוכי
מתחיל את המספר שלו : אחד מתוך עשרים וחמישה, זה גם כנראה היחס
המתאים ביני לבין הגברים שהחברה שלי לשעבר שכבה איתם בינתיים.
אצלי היחס הרבה פחות מרשים.תבינו, זה לא שאני כרוך אחריה או
משהו, לא יותר מדי לפחות, פשוט היא הייתה הקטליזטור שבזכותו
הגעתי לאן שאני נמצא. בכל פעם שהיה לי קשה באימון משקולות,
קריאת דוסטוייבסקי או הקשבה לברהמס, אמרתי לעצמי שאני עושה את
כל זה כדי להפוך לבן אדם כל כך מושלם כך שהיא תצטער עד אין
שיעור ביום אפרורי אחד, כשהיא תראה אותי במקרה באיזה רחוב
מלוכלך בתל-אביב. עלוב, אני מסכים - אבל זה עבד - רגשות הכעס
וההשפלה דחפו אותי למשבצת הנוחה בה אני עומד, בכל התחומים פרט
לאחד- אהבת אישה. זה היה המחיר שנאלצתי לשלם, וזה לא שאני רוצה
להיות איתה אפילו, אני הרי מרגיש עכשיו לפחות שתי ליגות מעליה
(באמת?), אבל יש משהו בהיסטוריה שלנו יחד שלא נותן לי מנוח,
אולי בגלל שאהבתי אותה כל כך אז, ואולי בגלל שאני אוהב אותה גם
היום ורק מרוב הכחשה שכחתי את זה. בכל מקרה, אני נדפקתי, משום
שהתחזיות שלי התממשו כמעט במלואן, והכמעט הזה גרם לי למשבר לא
קל, למרות שהוא ארך קצת יותר משעה אחת בלבד.לעזאזל, אפילו
חזרתי לעשן.

נפגשנו במקרה ביום שישי האחרון, לבשתי חולצה צמודה, שתבליט את
השרירים החדשים והקוביות בבטן, שכל כך הרבה כפיפות ארורות עברו
עליה בחצי השנה האחרונה. השיער שלי, שצמח באיטיות איתנה מאז
השחרור המיוחל מהצבא, נצץ לו ותלתל אחד נפל על מצחי בצורה שמאד
מצאה חן בעיני.מישהו אמר היבריס? חכו ותראו. באותו הלילה,
שעתיים לאחר הפגישה האקראית הזו, קיבלתי הודעה ממנה, בחמש וחצי
בבוקר, בדיוק כשמצצתי סיגריה בהנאה מול מסך המחשב המרצד בחדרי.
הצלחתי, חשבתי לעצמי, היא ראתה אותי ונדהמה, היא מבינה מה היא
הפסידה, והיא בטח תרצה לחזור. האם אני רוצה לחזור אליה? לא
ידעתי זאת אז, גם אינני יודע זאת היום, ונדמה לי כי אין זה
חשוב כלל. מה שחשוב זה שהיא רצתה להיפגש איתי ואני הסכמתי.
נסענו להרצליה, לתקן את הסלולרי שלי, ובזמן ההמתנה ישבנו
ושתינו קפה. דיברתי על עצמי ללא הפסקה, ומצאתי שיש לי הרבה
מלים טובות להגיד (באמת?), ואני כבר לא אותו ילדון נוירוטי
וחסר חוט שדרה שהייתי לפני שנה, לא כן? קילוחי צחוק פורצים
ממנה עם כל הלצה שלי, ואני מתמוגג הן מחיוכה השובה והן מעצמי,
הכול מקסים להחריד. והשד הקטן (מהסוג של איוון קרמזוב, עם זנב
של כלב דני והכל) שיושב בתוכי לוחש לי בעדינות "פארסה נחמדה,
לא?".

בדרך חזרה באוטו היא שואלת אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו, ואם
בא לי לבוא אליה לראות סרט. שח ומט, אני אומר לעצמי בגיחוך,
היא כולה שלי, ועכשיו אני חופשי לנהוג לפי גחמותיי, לקחת אותה
בחזרה או להפקירה לשברון לב כפי שהיא נהגה איתי. "תראה, אבל
שכחתי לומר לך משהו", היא מוסיפה, "חבר שלי מהצפון גר איתי
בחדר, זה יפריע לך?".
לא, לא יפריע, מה פתאום, למה שיפריע לי, אני הרי פצצת ביטחון
עצמי ואדם מצוין (באמת?), אבל החבר הזה שלך לא היה לי בתכניות.
אני מנסה לשמור על פאסון וקור רוח אבל היא לא קונה את זה כי
כרגיל, ברגע האמת, אני לובש את הרגשות שלי בגאון על הפרצוף ולא
מסוגל להסתירם.
רק תורידי אותי בתחנת אוטובוס אוקיי? זהו, כאן זה טוב.
אני לפחות שתי ליגות מעליה, אני אומר לעצמי, אחד מתוך עשרים
וחמישה, ובינתיים הגוש נתקע בגרון, והשד מאיים להתפוצץ מרוב
שביעות רצון. לא, רק לא הגוש הזה! אותו גוש שאתה מרגיש בפעם
הראשונה בחיים כשממש מעליבים אותך ואתה רק רוצה לבכות והתכרבל
לתוך כדור רחמים עצמיים אחד גדול.
"רק עוד דבר אחד", אני אומר לפני שאני יוצא מהרכב, בחיוך
חצי-מעושה חצי-אמיתי "אם לא אכפת לך, איך קוראים לו?"
"דותן", היא עונה לי בביישנות.
"שם יפה", אני מפטיר, מנשק אותה על הלחי ויוצא מהרכב.
מזל שיש אותה כדי להזכיר לי שגם אני טועה לפעמים. בכלל, לפעמים
נדמה לי שלא הייתי טועה לעולם ביקום חסר נשים. אולי קצת
בפיזיקה, אבל אלה לא טעויות שגורמות לגוש הזה ממקודם.

זהו, כאן אני עומד, בן אדם כמעט מושלם לפי הסטנדרטים שלי,
שנראה לא רע, מרגיש לא רע ומתנהג לאחרים מצוין. אבל הגוש הארור
הזה עדיין מזכיר לי כמו התוים הנמוכים בבלדה מס' 3 של שופן
שבור הלב, שלמרות שהמלודיה ממשיכה להתנגן לה, מתחת לפני-השטח
העצב חוגג. ודותן זה באמת שם יפה.