[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קמה בבוקר. לא הורדתי איפור כשנרדמתי. מי אתה ומה אתה עושה פה.
העיניים צורבות מהמסקרה. נכנסת למקלחת. השיער כל כך מסריח
מעשן. חופפת, שוטפת ושוב חופפת. שלא ישאר זכר. פעם הייתי קמה
עם קצת בחילה או אפילו צמאה כמי שיכולה לשתות את הכינרת בשלוק,
ועכשיו, קמה כמו כל בוקר, מסריחה מעשן כמו כל בוקר, מישהו זר
במיטה שלי, אבל לי זה לא מפריע, זה כמו כל בוקר.
מתארגנת, יודעת שאי-אפשר לדעת לאן אלך אחרי העבודה, צריכה
להיות לבושה לכל דבר, רוב הסיכויים שאני לא אחזור לחדר הזה.
שקט ועצוב, וריק. כמוני.
הארנק שלו זרוק על השידה, הסתכלתי על השם, על התמונה הישנה
ברישיון. לא יודעת אם נשאיר לו טלפון. מסדרת את הבלגן, שהחדר
יחזור לסדרו, להרגלו. הכול מסודר, הכול פיקס, אבל עדיין כל כך
ריק. כמוני. ''קום'', אני אומרת לו, ''קום, אני צריכה ללכת''.
הייתי צריכה להסתכל בתאריך הלידה. הוא נראה לי קצת ילדון.
יאללה, שילך כבר, לא מתאים לי לאחר לעבודה בגללו.
בדרך לעבודה אני מרכיבה לי את התפריט, מתפללת שהיום לא יהיו
חריגות. המנטרה היא ''כמה שפחות - יותר טוב''. המטרה לא ידועה.
להרגיש נוח עם עצמי. מתי זה יקרה, אני לא יודעת. אני אוהבת את
איך שאני נראית; בבוקר, בצהרים ובערב. אבל זה לא מספיק. אני
רוצה להיות יותר.
אף פעם זה לא מספיק. ככל שארזה זה לא יספיק. למה אין לי אומץ
לחשוף כרס כמו השמנמונת ממולי. הבטן כבר נדבקת לי לצלעות אבל
אין לי אומץ לחשוף אותה ולהגיד ''הנה אני, תראו אותי''.
בשנתיים האחרונות פיתחתי מין תסביך כזה, אני לא אוהבת תשומת לב
כפויה. אני לא אוהבת שבוחנים אותי, אני לא אוהבת שעיניים נתלות
בי. אבל זה לא שאני לא אוהבת תשומת לב, אני פשוט רוצה להחליט
את המדד והכיוון שלה. אני רוצה להיות בטוחה במה שאני מציגה
לפני שאני מציגה. אני לא רוצה לקפוץ על כל הזדמנות כדי לתפוס
את אור הזרקורים, זה קרה לי בגלל עודף תשומת לב, נשבעת, אני
רוצה להרוויח אותה, ולא לקבל אותה בחצי חינם. היה לי מספיק
חינם.
מגיעה לעבודה, קצת עייפה, גם מקלחת עם שמן לבנדר לא מעירה אותי
אחרי לילה אפוף עשן אבל אני יודעת שעוד כחצי שעה אני אחזור
לעצמי. סופרמן עם בטריות שנטענות מהאוויר. בלי חופש, בלי
מנוחה, בלי שינה, רק פחד, פחד מהריק, זה שמניע אותי.
פותחת את המחשב. אולי שלחת לי אי-מייל. אולי לא. אתה רחוק.
הלוואי שאתה מתוק לא רק בגלל שאתה רחוק. הלוואי שזה לא בגלל
שזה קל ככה מרחוק, כי זה לא מחייב וזה נוח.
מספרת לך שאין מה לספר, עולם כמנהגו נוהג. למה יש לך את השלווה
שלך ולי יש את הפחד הגדול הזה בפנים שמנקר בי. למה אתה קורא
ספרים ואני רק מתכננת תוכניות כדי אף פעם לא להיתקע. למה אתה
נהנה מדקה ואני נהנית מזכרונות.
רואים מפה את הים, ואני כבר לא רוצה ים. לא רוצה כלום. רוצה את
השלווה שיש לך, רוצה שקט. אני רוצה להגיע הביתה, להכין משהו
במטבח, ולחכות למישהו. להחליף בגדים לטרנינג ולרדת כבר
מהעקבים. וככה להירדם מול הספה ולכתוב בצ'טים באינטרנט בלילה
ששגרה לי.
אני רוצה לישון לידך כשאתה קורא ספר, לישון שנה או שנתיים
ולקום עם אנרגיה וחשק שאבדו לי. עם רעב לחיים כמו שהיה לי.
כבר הרבה זמן שאני מחייכת לזרים וצוחקת בשביל אחרים. מחתימה
כרטיס ויוצאת החוצה.
הולכת לקניון לקנות תחתונים. לא עשיתי כביסה כבר הרבה זמן,
ולקנות תחתונים חדשים הרבה יותר פשוט. המוכרת מחייכת חיוך גדול
כשהיא רואה אותי, היא מפתה אותי לקנות עוד, ואני בלי לחשוב או
לחשב מעמיסה. שיהיה. יש לי מה ללבוש היום בערב.
אחר כך יושבת על איזה קוקטייל בחוף עם יואב. הוא מזמין לי
עוגה. אני טורפת אותה בשניות. יואב מסתכל על המים והיא כבר לא
שם. הוא צוחק. אני נשענת לאחור וכבר כואבת לי הבטן. כאבי תופת.
בא לי להרוג את עצמי. אני מחזיקה אותה והיא דופקת לי בום בום.
אחרי פחות מדקה סיימתי אותה, אחרי עשר דקות כבר הקאתי את נשמתי
בשירותים. שטפתי פנים, הדלקתי סיגריה וחזרתי ליואב. מנסה להיות
יפה, למרות שאני ריקה, כל כך ריקה שאפילו עוגת שוקולד לא תמלא
אותי.
יואב צוחק. עם עצמו. בואי נלך. נעלה אליו לדירה, נעשן משהו,
החברים שלו יהיו שם ויצחקו כל כך חזק ויכאב לי הראש.
ובערב נצא, אני אערבב את הוויסקי עם הייגר והיין ואולי אני שוב
אקיא, אולי לא. ואני אמצא עוד זר שישכב לי במיטה בבוקר, והוא
ימלא לי קצת את החדר, אבל לא את הלב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי רוצה לעוף
איתי?


מעופפת בלי כבד
די בודדה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/1/06 10:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמרה בן כנען

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה