מוקדש לגיבורים האמיתיים של הסיפור האמיתי הזה...


הוא שכב על הספה בעיניים עצומות. החדר היה ממוזג והוא הרגיש את
הקור מתפשט לו באצבעות הידיים, חודר לזיכרונות אותם התבקש
להעלות ועוטף את הכל בתחושה עוד יותר מעיקה ממה שהרגיש.
זאת לא הפעם הראשונה שהוא נשלח לקבל עזרה, לטיפול פסיכולוגי
מקיף שאולי יעזור לו להתקדם בחייו. כבר 20 דקות עברו ואין שום
סימן להצלחה מרובה יותר מהפעמים האחרונות אצל רבים אחרים.
העקצוץ המוכר הזה בבטן כבר התחיל להציק והוא איבד סובלנות
לגמרי. ביקש סליחה והתנצל יפה, פנה לדלת, שלח מבט אחרון לעוד
אחד מבין הרבים שניסה לחדור לתודעתו, ויצא החוצה לעולם.

בן 25 היה, עם ידידה אחת טובה (אהב לכנות אותה ידידת נפש,
מכיוון שאליה הרגיש בפעם הראשונה מה זה להתחבר אל בן אדם),
עודנו מתגורר בבית הוריו הישן ברחוב הזמיר, אותו החדר הקטן
שקירו מתקלף והפוסטרים התלויים כבר 10 שנים, דוהים. ללא רשיון
נהיגה, ללא ניסיון עם בנות, ללא שמץ של בטחון עצמי, ללא עתיד
לחיים, עם בגדים מצחיקים וגדולים, פנים יפות אך כבויות, עם
אהבה מיוחדת לפינק פלויד והמילים הקשות, ועם המון נאיביות לכל
המתחרש סביבו.

לאחר שיצא מהמשרד המפואר של ד"ר שמיר, החל להתגלגל באיטיות
לכיוון תחנת האוטובוס. הוא עלה על הקו המיוחל ונסע אל גלית,
כפי שידע לעשות הכי טוב כשהרגיש רע. השעה הייתה 17:00 והוא ידע
שגלית כרגע בעבודה ובערך בעוד שעה היא תשוחרר לביתה, וכמו כמעט
בכל יום, נסע אליה לעבודה מחוסר מעש ושעמום, ומגעגוע לחום
אנושי.
במסעדה בה גלית עבדה הוא דיבר עם הבוס, שתה קולה קרה, זרק
הערות מצחיקות עד דמעות למלצריות שעבדו באותה שעה ונראה כנהנה
מהזמן. תמיד ידע כי אנשים נהנים מאוד בחברתו, ושחוש ההומור שלו
בעל רפרטואר לא קטן, אך אילו רק ידעו כולם מה עובר עליו בכל
דקה ודקה... אילו רק ידע הוא בעצמו...

גלית הבטיחה שיסעו לת"א לקנות בגדים. היא כבר מזמן שמה לב
לגמלוניות שלו ולבטחון הנמוך, והחליטה שעליה לעזור לו, החלטה
שנבעה מהחיבה הגדולה שחשה כלפיו ומההערצה על ההתמודדות שלו עם
חייו, כמה נוראיים שיהיו.
בדרך לת"א הם דיברו. הוא סיפר לה על הפגישה עם ד"ר שמיר ועל
חוסר ההצלחה הצפוי. גלית עודדה אותו, רצתה להגיד לו שיהיה
בסדר, שבסופו של דבר הכל יסתדר, והוא עוד יהיה מאושר בחייו,
אבל כל מה שיצא לה היו מלמולים בנוסח "יהיה טוב חמוד, אתה
תראה..."

הזמן המשיך לעבור על חייו ללא הקלה או שינוי, ונראה היה כאילו
הוא הסכים עם גורלו ונכנע, סופית.
יום אחד גלית שיכנעה אותו ללכת לקוראת בקפה שחברה שלה מכירה,
שמספרים עליה שהיא מוצלחת ומועילה. הוא התרצה בבקשה היחידה -
שגלית תתלווה אליו, כי גם ככה היא יודעת על מוג ליבו בנושאים
האלו, במיוחד כלפי דברים מפוקפקים משהו כמו קריאה בקפה.

בביתה של הקוראת בקפה, גלית ישבה בסלון מדפדפת במגזין נשים,
אבל מחשבותיה היו איתו בחדר הסמוך. אחרי זמן מה, יצאה אליה
האישה עם לחיים סמוקות ועיניים אדומות, וביקשה לדבר איתה
ביחידות.
"גלית, אני הולכת לספר לך דברים מאוד קשים. אסור לך, בשום
אופן, להראות לו, בשום דרך, שאת יודעת את הדברים האלו. את
מבינה אותי?" גלית הנהנה והבטן הרכה שלה כבר אז החלה להתהפך.
"גילינו דברים נוראיים... אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לספר
לך את זה. מסתבר שאביו התעלל בו במשך 3 שנים. התעלל בו מינית,
את מבינה אותי גלית? התעלל בו מינית, בצורה ברוטלית וכואבת הן
נפשית והן חיצונית! מגיל 13, חייו התהפכו לגמרי והפכו לסיוט של
הכחשה עצמית מעורבת עם פחד מוות מאביו ותחושות אשמה עצמית
נוראיות. ניסיון ההתמודדות שלו הפך למסע של הדחקה פראית, עד
כדי כך שמוחו, שהפך למעוות בעקבות מה שעבר, המסכן, סגר את
ההתעללויות האלה במן קופסא קטנה בראשו והצליח לנעול את אותה
קופסא בהצלחה מרובה, אך בלי שום ידיעה על הנזק שזה יעשה לו
במשך השנים. גלית, את מבינה מה קורה כאן חמודה? את רוצה מים?
גלית, את מרגישה טוב? אני יודעת שזה קשה לשמוע, אבל הכל נכון
חמודה שלי, הכל נכון... זהו בן אדם מסכן, נפשו עברה התעללות
נוראית שלא את ואני, או מישהו אחר בעולם חוץ ממנו, יכול להבין
את העוצמה שלה. הוא צריך אותך עכשיו גלית, את היחידה בשבילו
בעולם הזה. הוא צריך את החוזק שלך. את צריכה להיות חזקה,
ולנסות להוביל אותו להתמודדות עצמית עם מה שעבר, עכשיו אחרי
שנזכר בזה ברוב כאב... אבל גלית, את צריכה להבין משהו, הדבר
הכי חשוב עכשיו זה שהוא יעזוב את הבית, שיתרחק מאביו. אין מצב
שהוא יישאר בבית הוריו עכשיו, אחרי הגילוי האכזרי שחווה. את
חייבת להציל אותו ולעזור לו לעבור דירה כמה שיותר מהר גלית, את
מבינה?"

האישה חזרה לחדר בו הוא ישב, וכעבור כמה דקות הסתיימה הפגישה.
הוא יצא שטוף דמעות, כפוף, שבוז, עצוב ועזוב, וניגש לחבק את
גלית.

הוא שכב על הספה בעיניים עצומות. הפעם הוא ביקש להנמיך את
המזגן. הזיכרונות לא פסקו מלעלות, הדמעות לא הפסיקו לזרום.
ההתמודדות הייתה קשה, בלתי נסבלת וצורבת, אבל אחרי 5 טיפולים
הוא החל להרגיש טוב יותר. עם עצמו, עם אחרים, עם אמו, עם
הפסיכולוג שלו ובעיקר עם גלית.
ימים ספורים אחרי הפגישה עם הקוראת בקפה, עבר לדירת סטודיו
בקצה השני של העיר, כעבור כמה חודשים הוא הוציא רשיון, ובנוסף,
למרבה הפליאה ההדדית של שניהם ושל הסובבים אותם, התחבר בצורה
מוחלטת לגלית, שהפכה לזוגתו לחיים.

עד היום הוא לא נפגש עם אביו. עד היום הוא לא מצליח לדבר
בחופשיות עם בני אדם. עד היום הוא לא מפסיק להצחיק אנשים
בניסיון להיות אהוב. עד היום הוא לא מניח את ידו על אנשים
למגע, ונרתע בבהלה כשיד מונחת עליו. עד היום הוא מקבל טיפול
פסיכולוגי.

עד היום גלית היא המושיעה שלו. עד היום הוא מודה לה ויודע, כי
בלעדיה, הוא לא היה...