בעולם לבן יש רק שתי נקודות שחורות. נקודת ההתחלה, ואם מסתכלים
ממש ממש טוב אפשר לראות גם נקודה שחורה בסוף. אני לא רואה כל
כך טוב אז אף פעם לא יצא לי לראות. השמש הזאת שזורחת כאן לא
נראית כמו שמש בכלל, היא נראית כמו קרן אור שחודרת מבעד לעננים
מלבניים וחלולים. ולא, היא אף פעם לא שוקעת. לפעמים נראה שאין
פה אף אחד חוץ ממני, אבל פעם ראיתי פה זוג גמדים עם כלב מהחלל
שהולכים לעבר הנקודה השחורה הסופית. לפי דעתי הנקודה הסופית
מסמלת מוות אז אולי בעצם אני כן כאן לבד כי באמת לא ראיתי את
הגמדים כאן יותר. את הכלב כן ראיתי עוד כמה פעמים אבל גם הוא
נעלם ואני חושב שהוא חזר לחלל. אני לא אוכל כאן, לא שותה כאן,
ולא ישן כאן. זה ממש לא מפריע לי, אני לא מרגיש צורך כלשהו באף
שנייה מהזמן שאני כאן. כמה זמן אני כאן באמת? זאת עוד שאלה
שאין לי עליה תשובה, אז אני משתדל לא להתעסק בזה יותר מדי.
פשוט מעביר את הימים בעולם הלבן תוך כדי שוטטות ובחיפוש אחר
מקומות שעדיין לא הייתי בהם. לפעמים אני נזכר בדברים מהעבר,
כמו הילדות, או מהעבר היותר קרוב, אבל כל הזכרונות האלה
מרגישים לי במעין תחושה זרה ומרוחקת מאוד. פעם כשהייתי נזכר
בילדות זה לא היה ככה, וההרגשה הזאת מלווה אותי רק מאז שאני
כאן, בעולם הלבן. ובכלל התקופה שלי כאן גרמה לי לשכוח הרבה
דברים שאני באמת לא זוכר אותם כרגע, אבל אני בטוח שהם קיימים.
אין לי מושג איך הגעתי לכאן, אבל אני יודע שאני נמצא בעולם
לבן, לבד, בין שתי נקודות שחורות.