שתים עשרה זונות מעופפות נחתו על אדן החלון שלי.
הן הציצו פנימה במבט מתגרה והרימו את החצאיות. סגרתי את הוילון
והוצאתי פיינט של ויסקי מהמקרר. מזגתי אותו לאט והדלקתי את
הרדיו. סובבתי את המחוגה עד שמצאתי תחנה ששידרה מוזיקה קלאסית
והלכתי לסלון. התיישבתי על הספה ושתיתי. החלון הגדול שפנה לחצר
רעד. הן ריחפו לפניו וזרקו עליו אבנים קטנות. הגברתי את הרדיו
והוצאתי שישיית בירה משקית קרטון שעמדה על השיש במטבח. שפכתי
את שארית הויסקי לכוס ורוקנתי פנימה חצי פחית בירה. עכשיו הן
שרקו ושרטו את החלון בציפורניים הארוכות והצבועות שלהן. הרמתי
את השפופרת והתקשרתי למשטרה:
"שלום, מדבר צ'ינסקי מארנולד ליין 31"
"איך אני יכול לעזור לך, מר צ'ינסקי?"
"הזונות צובאות על הבית שלי"
"הזונות, מר צ'ינסקי?"
"הזונות, הזונות. הן זורקות אבנים על החלון שלי."
"יש זונות שעומדות מחוץ לבית שלך וזורקות אבנים?"
"בדיוק."
"הן עדיין שם עכשיו?"
"אני לא יודע. יכול להיות שהן עפו חזרה לחלון של המטבח."
"אמרת שהן עפו?"
"כן, יש להן כנפיים. הן עפות."
"אתה שיכור, מר צ'ינסקי?"
"איך זה קשור לעניין?"
"אתה שיכור או מסומם, מר צ'ינסקי?"
"סמים זה להיפים."
"מר צ'ינסקי, אני צריך לדעת אם אתה שיכור או מסומם, לפני שאני
שולח אליך ניידת."

המשטרה מוכנה להגן על כל אזרחי ארה"ב, כל זמן שהם צמאים. סגרתי
את הטלפון ופתחתי את הפחית האחרונה. היו לי בערך חמש דקות עד
שהפחית תיגמר. לגמתי לאט ישר מהפחית וחיכיתי. הרדיו ניגן את
השלישית של ורהובן. הצצתי מהחלון. הזונות נעלמו. לבשתי את
המעיל ויצאתי. עדיין כלום. נכנסתי לאוטו ונסעתי לאט במורד
שדרות וושינגטון. עצרתי בחנות המשקאות בסטייט פינת מיין, קניתי
שני פיינט ויסקי זול ושתי שישיות של קרלסברג ונסעתי הביתה.
חניתי מאחורי סניף הדואר וסחבתי את הארגז במורד הרחוב. אחרי
כמה עשרות מטרים משהו הרגיש לא בסדר. חזרתי כמה צעדים אחורה.
הבית נעלם. במקום שבו הוא עמד נפער עכשיו חלל גדול ובמרכזו
הונח דף. הנחתי את הארגז והרמתי את הדף:
"אתה מאבד את זה, זקן".
החזרתי את הפתק למקום, שלפתי פיינט של ויסקי, התיישבתי על
הארגז ושתיתי.