הייתי בת חמש, שלראשונה גיליתי את גופי. פדופילים, נא להרחיק
מהמסך את עיניכם הרעות ולשונכם הדביקה. אמנם זה גיל קצת מאוחר
בשביל זה, אבל עד אז הייתי ילדה צנועה, אך בגיל חמש החלטתי
לראשונה להתקלח בכוחות עצמי. נפלאות התגליות שגיליתי היו
עצומות, כל זה אני, חשבתי לעצמי זה לא דבר של מה בכך, אך
התגלית הנכספת מכל הייתה של אותו עמק, צר לי על הקלישאה. אבל
בעמק הזו ידי מצאה לה מקלט, ומה ילדה בת חמש מבינה? הרגשה
נעימה. מבחינתי, היה סך הכל צעצוע חדש. פדופילים, אמרתי להתרחק
מהמסך. אל תצפו לאיזה סיפור מזעזע ונוגע לב על דודאבסב, שניסה
לעשות זממים בגופי, אך כשאמי ראתה מה אני עושה, היא החלה לצעוק
בטירוף חושים שהרעיד את הקירות. רצתי לחדרי במחשבה שמה שעשיתי
איום.

אך לא על זה המונולוג, המונולוג על מה שאני עשרים שנה אחרי.
עשרים שנה אחרי אני ערומה במקלחת. פדופילים, אתם יכולים לחזור,
אך שמרו על השקט. לא איכפת לי שאני ערומה, התנועה הזו עם היד
הפכה כבר להרגל. לא יודעת אם לקרוא לו מגונה, אך אני לא יכולה
להתעלם מרגשות האשמה הקטנים. אך גם לא על זה המונולוג.
המונולוג על אפאטיות, על אפאטיות שלי מאותו הגוף. הוא בקושי
גורם לי פחד, בקושי יסורים. לא אשמה. לא תשוקה. אבל גופי רק
לעתים רחוקות מעורר בי רגש, ואם הוא מופיע, הוא במינונים
קטנים. שסיפרתי זו לחברה שלי. טראגי, היא מלמלה. טראגי? לא
יודעת, אני סך הכל אדישה. ובתור כזו, אחרי עשרים שנה שהיא
גילתה את גופה והפכה כל כך מנוכרת אליו, הייתי צריכה לגלות
דברים חדשים, נקרא  להם לצורך העניין, עולם חוץ הגוף.

עולם חוץ הגוף הוא כל מה שהוא לא אני. הוא כמובן לא הפנים שלי,
ולא הגוף. זה העולם מחוץ לגוף. זה העולם שבו אני לא יכולה לחוש
כאב. אולי ישמע לכם מוזר שילדה בת 25 מגלה את זה רק עכשיו, אך
כמו שהבנתם, אני מגלה דברים מאוחר. הבעיה בעולם חוץ הגוף,
שאליו אני לא אדישה בכלל, שהוא משפיע עולם הגוף. כמעט כל הכאב
בגוף נגרם מדברים חיצוניים, אם לא הייתי מודעת לחוץ הגוב,
הייתי צוברת את הכאב הזה עד יום מותי. כמה שהמרחב יותר גדול
ממרחב הגוף, כך יותר קשה לצבור את הכאב. קחו את הגוף הזה.
שימו אותו בעולם, הוא לא מכיר אותו. האדישות לגוף הכניסה אנשים
זרים לגמרי לשם. בשביל מה? לא בשביל סיפוק, הגוף לא בא על
סיפוקו. לא בשביל הרגשה רוחנית, אין לי שום קשר רוחני עם זרים,
שלא מבינים את שפתי, לא  ראו את עיני בוכות, ומכירים רק חלקים
בודדים מאותו הגוף. אז למה בעצם? כי כבר לא איכפת. לולא הסלידה
הטבעית לא היה מפריע לי אם זה היה גוף מת. למרות האדישות  הגוף
הזה לא יכול להסתדר בתחום המדינה. את החופש שלו הוא מקבל רק
מחוץ לגבולות, וזה טבעי. החופש הזה הוא מעולם חוץ הגוף, וככזה
הוא משרה הקלה עצומה. החופש הזה גורם לכאבים בגוף ובפנים. אני
לא מזוכיסטית. אני לא נהנית מזה. אני מתעלמת מהכאב. בחדר כושר
מלמדים שזה מחשל, אבל אני לא הולכת לפתח את הגוף, שיהיה איך
שהוא רוצה. מוטב היה אם הוא היה נשאר כמו שהיה בגיל חמש.

והנה, שוב הוסחה דעתי, שזה לא מזמן אמרתי לכם שגיליתי את עולם
חוץ הגוף. הסברתי מה הוא, אבל מה יש בו? אצלי הוא קצת מבולבל.
במדפים המלוכלכים שלי, טולסטוי מחזיק יד ביד עם דניאל סטיל.
יסלחו לי האינטלקטואלים, אבל אני מאד נהנית לקרוא את סטיל לפני
השינה, ואת טולסטוי בשירותים. אני אדם שרואה את כל התכניות
בשעות השיא בערוץ השני, ובשבת הולכת לסינמטקים.  אבי נהג
אוטובוס. אמי מרצה למדעי המדינה.  קצת קשה כל החיים לסחוב איתך
את כל הקונצנזוס החברתי על הכתפיים שלך. אבל כך אני, לא בחורה
של פוליטיקאים ולא בחורה של כוהני דת, ובכל זאת...

זהו, נרדמו כל הסוטים, חרמנים, פדופילים, נקרופילים,
פדונקרופילם? על מי אני עובדת? אדישה לגוף? אני? נהנית מכל
רגע, אני אפילו נהנית מרגשות האשם, קונפליקטים עוזרים לי
לגמור. אני מכורה לסקס, ולא כי אני לא גומרת, כי אני גומרת
והרבה. אמנם זה לא בזכות כל אלו שנרדמו עכשיו, זה רק בזכותי.
בגיל 25 למדתי לראשונה את הפירוש האמיתי ב"האשה- היא אדון
לגופה". אני מחליטה איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. תחושה עצומה
של שליטה. כן, נכון. אני מרגישה רעה. אבל אם זה להיות רעה, אני
לא רוצה להיות טובה.

ומהו סך הכל הגבר? ויברטור מקולקל. אני צריכה אותו רק בשביל
לספר לו רגשות, שזה חיוני. אני לא חיה קרה ורעה סך הכל. אבל
בשביל סקס? זה נחמד בתור פתיחה, אבל תמיד התחושה הריקנית הזו.
פעם זה היה כך גם  אני לבד והדגדגן. היום הבנתי. כן, זה הדגדגן
הזה  הכל כך מזוהם הוא מה שגורם לי הרגשה טובה. קראו לי שטחית,
רדודה, בנאלית. אבל אני נהנית ממנו, אני נהנית שהוא גומר, ומה
שהויברטורים המקולקלים לא מצליחים, יש לי אותי ומספיק
ויברטורים מוצלחים שיודעים איך לענג אשה. כן, חלקכם עכשיו
שקוראים חושבים, איזו אשה טמאה, מזוהמת, מלוכלכת. לי חבל שכל
כך הרבה שנים חייתי במחשבה של ילדה בת חמש שהגוף הוא מזוהם.
אני אוהבת את הגוף הזה, הוא עושה לי טוב. עושה לי  את זה שעור
הקרם שלי נוחת מעל המזרון,וכולי מתמסרת לאותו הגוף. מתיוונת,
מזדיינת, מאוננת. כל כך הרבה מלים שקיללו את אהבת האמת הזו.
את אותה תבונה שוודי אלן צדק. זהו, גמרתי. אפשר להעיר את
החרמנים על לשונם.  

היה טוב לכם כמו שהיה בשבילי?