יש בנאדם אחד, גבר, אחי, שכבר ער חמישה ימים. בנאדם, וואלה
ברור יש לו בעיה, עכשיו לך תגיד לו את זה. לך תדע איך הבנאדם
מגיב אחרי חמישה ימים בלי שינה, אחרי חמישה ימים של ספיד, יעני
בתוך האף כאילו יש לו נרקופלקסיה. והבנאדם אפילו לא מסוגל
להגיד נרקופלקסיה. הבנאדם הרי יכול להתפוצץ לך בפנים, רגע אחד
הוא יושב על המיטה שלו מתוח מהתחת, הלסתות שלו נעולות כמו בנק
דיסקונט, רגע אחרי זה הוא כולו מתח וחרדות מול העיניים 'שך.
אז הבנאדם מספר על בחורה אחת שהוא איתה פה ולפעמים גם שם, ואיך
עניינים מסתבכים ויעני לא משהו כבד וכאילו לא משהו קל, וכאילו
לך תתחיל להסביר את זה לעצמך, להביא מינוחים ופירושים לכל דבר.
ואז לכמה דקות הוא מביא סטייה רצינית מהנושא ומתחיל לדבר על
ארבע בבוקר בסוף דצמבר וכמה שקר, מפסיק באותה מהירות וחוזר
לפירושים של הדברים. לך תדע, הוא אומר, מה הולך לאנשים בראש,
יעני לך תדע מה הולך לה בראש, זאת אניגמה בנאדם, זה לשבת עם
עצמך שעות ולטחון לעצמך את המוח עם הניחושים והסימנים ולחשב את
הצעדים הבאים שלך ואת התגובות שלה ואת התגובות שלך לתגובות
שלה. זה כאילו להתנהג לעצמך כמו לילד בן חמש, אבל אתה גם לא
יכול להתנהג אחרת כי אתה פה יודע שאתה מפסיד משהו, שפתאום אתה
במצב של חולשה, ואתה לכוד בנאדם, אתה כמו חיה בגן חיות, מהחיות
המכוערות והרעות שיכולות להוריד לך יד בביס שתוקעים אותה
בכלואים, ואף אחד לא בא להסתכל עליהן, זת'אומרת אנשים באים,
אבל לא בגלל שהם חושבים שהחיה יפה או משהו, אנשים באים לראות
את הכוח, הרשע, הם באים כי אולי יורידו שם למישהו יד. הם באים
לתת כבוד.
ומשום מקום הבנאדם מוציא לך אבקה, גרגרים, אמפטמין לפנים, עושה
לך קח אחי. אז ת'לוקח, למה אתה לא טמבל, והבנאדם לא טמבל,
אפילו די חכם הבנאדם, יכול להפיל עליך מילים לועזיות בלי סוף,
למד בתל-אביב, באוניברסיטה, שנה ראשונה כימיה, או פיזיקה, או
ביולוגיה, קיצר, משהו מדעים. עכשיו ת'מרגיש את האישונים שלך
מצטמקים? הוא שואל, מרגיש? ואני מרגיש, מצטמקים, או מתרחבים,
אבל באלוהים שאני מרגיש. אז הוא מספר על הנורפירפרין והדופמין
והסרטונין שמשתחררים מקצוות העצבים והמולקולות, מה שמגדיל
הקליטה בניורוטרנסמיטורים. הוא קם ושם טרקים, מתיישב חזרה,
וכמו כלב על דשבורד מרים ומוריד את הראש שלו. והוא מגרד לעצמו
את הבטן, ואז את הלחי ואתה יכול לראות עליו שהוא חושב, וכבר
הוא עומד להגיד משהו. ואז הוא מתחרט, קם מעביר טרק מגרד את
הלחי עוד פעם וממשיך עם הבנזדרין, והדקסטרואמפטמין,
והמטאמפטמין, והחיבור שבנאדם יכול שיהיה לו עם בנאדם אחר בעזרת
הסם, יעני זה לא שבנאדם לא יכול שיהיה לו חיבור אפילו ברמה
עמוקה של הבנת מחשבה ורגש עם בנאדם אחר, אבל זה נדיר שבני אדם
מבינים אחד את השני. כמה אנשים אתה מכיר שמבינים אותך? הוא
שואל, ראסמי כמה? ואיך תספור מי מבין אותך ומי לא? היום מישהו
מבין אותך ומחר לא. אתה הולך לאיזה מקום וכשאתה מגיע כבר שכחת
מה חיפשת שם.
ואתה יודע כבר בבירור הבנאדם לא בסדר, לא בקטע של הסמים, לא
בקטע הפסיכולוגי, וגם לא בקטע הפילוסופי. כאילו נשרטה לבנאדם
הנפש, אם יש דבר כזה נפש, ואם יש אז לך תמצא אותה. ואז הוא
מפסיק שוב פעם בשביל לגרד לעצמו על הלחי ולהחליף את הטרקים.
נירוונה זה בסדר? הוא שואל, משוגע הקורט קוביין הזה, גם זה
סיפור של שריטה עמוקה, והעניין של שריטות עמוקה שזה לא בפעם
אחת נופל עליך, בדרך-כלל זת'אומרת, כי גם יש את אלה שפעם אחת
עושים טוטאל לוס. הוא מספר על זה שרוב מה שאנחנו מסניפים זה
קפאין, או קמח, או מטרנה, ורק טיפה מתוך זה זה הספיד, ופעם אחת
הבחורה, מהפה ומהשם, הורידה לו את האבקה באסלה, לא כי היה לה
אנטי לקטע, סתם כי ככה היא חשבה שצריך לעשות. וזה בעצם אנטי
לקטע, לא? בכל מקרה זה קרה אחרי הרבה צעקות והיה ברור לכולם
שמשהו דרסטי צריך לקרות פה, כי מי רוצה לצאת פריאר? ומי יודע
מה הולך לבנאדם בראש? את יד ימין שלי הייתי נותן בשביל לדעת מה
הולך לבנאדם אחד בראש, אתה מבין כמה כוח זה? ומי שיזיין לך את
השכל שזה בכלל לא עניין של כוח כל החרטא הזה, אז באותה מידה
הוא יכול להגיד לך שגם הפלסטינאים זה לא עניין שאפשר לפתור
בכוח, וזה רק בגלל שאנשים שוכחים שאנחנו כולנו כמו החיות
בכלוב, וכל אחד עם הקפריזה שלו, שאתה יכול לתקוף אותה מכל
כיוון שאתה רוצה אבל אתה יודע שעם מספיק כוח את מקפל כל
קפריזה. תראה את קלינט איסטווד.
והוא מוציא עוד אבקה, כי כבר עברה שעה, ואולי אפילו יותר,
והגוף שלנו הוא מכונה, שדורשת תדלוק כשהמיכל מתרוקן. הבטן
מתחילה לדגדג קצת והכל מתבהר, כי אתה בנאדם ולא סתם בנאדם, אתה
בנאדם חזק. לוקח שני מסטיקים. מגרד את הרגל. מגרד את הראש.
מחליף את נירוונה חזרה לטרקים. אם הגוף הוא מכונה, אז עכשיו
היא על מאה שמונים, חמש אלף טורים, הילוך חמישי, נתרן חמצני,
הוא אומר. כמו החלום הזה שהיה לי לפני כמה ימים, על זקן
בקלנועית, בהרא"ה פינת הרצל, שעישן ג'וינט ואחר-כך חיטט עם
הפילטר באף, והזקן הזה דומה שתי טיפות מים לשאול התירסי, והקטע
המצחיק הוא שאני בכלל לא יודע איך שאול התירסי נראה. והיה שם
גם כלב קשור לעמוד, כלב זונה כזה שנותן לכל מי שעובר ברחוב
ללטף אותו. והוא בכלל לא זוכר את הפואנטה של החלום, ואולי בכלל
לחלום הזה לא הייתה פואנטה, אולי לאף אחד מהחלומות שלנו אין
פואנטה, אולי אין טעם לחכות שהחלומות שלנו יתגשמו. והוא זוכר
רק שכשהוא התעורר הוא הרגיש חרא, כי יש דברים שאיכשהו
אסוציאטיבית מתחברים לנו לחרא, מזכירים לנו חרא שאנחנו לא
מסוגלים לשכוח, או לא רוצים לשכוח, או בכלל לא יודעים מה אנחנו
אמורים לחשוב על החרא הזה, כמו הבחורה, והעניינים, והעניינים
עם הבחורה, והעניינים עם עצמך. ובעצם אתה בחיים לא תדע מה זה
אמת, ואם אתה לא יודע מה זה אמת אז איך תדע אם זה משהו חשוב?
ואם אתה לא מבין משהו פשוט כמו אמת, אז איך תדע מה זה מוסר?
ואתה יודע שאת הטריפ הזה אתה לא יכול לסובב, ואתה יודע שכמה
שאתה לא יודע, אז ככה גם כולם איתך באותה הסירה, שזה חצי נחמה,
שזה נחמת טיפשים, אבל כבר סיכמנו שאתה טיפש.
אתה יודע, הוא אומר, שיש כאלה עם סרטים דפוקים לאללה - אנשים
מוציאים את כל הבגדים שלהם מהארון ומתחילים לגהץ, שעות הם
יכולים לעמוד עם המגהץ ביד. או אחת שהכרתי שהייתה עושה
ספונג'ה, באמא'שלי, לוקחת דלי, סמרטוט ומקרצפת את הרצפה. וזה
האנשים היום שדפוקים בשכל, וגם פעם הם היו דפוקים בשכל, רק שלא
היה להם כזה מגוון של אפשרויות, לא יכלו לסתור את עצמם יותר
מדי, יעני הדרך שלך להשתגע הייתה מצומצמת. היום אנשים מוצאים
לך דרכים להתאבד שלא ראית בסרטים, דופקים ת'צמם בתחת חופשי.
תמיד אותו סיפור, שחוזר על עצמו וחוזר על עצמו והקופים המפגרים
האלה לא מסוגלים ללמוד אף פעם, כל פעם מזדיינים באותה הצורה,
וכל פעם לא מבינים מה קורה להם. בנאדם פשוט לא יודע עם מי הוא
מדבר, יכול לשבת שעות לזיין את השכל ולחשוב שמזיינים לו את
השכל ובסוף לגלות שהוא ישב עם עצמו, או משהו כזה. ותמיד יש לזה
אותו הסוף, תמיד זה שבע ארבע שבע, קברניט חטף שבץ והמטוס צולל
ומתרסק ויותר אין כלום, אין אתה, אין היא, אין אהבה, אין חיים,
אין התאבדות, אין מוזיקה. יש עולם שלא קיים. יש אינסוף.
שורה אחרונה. איך נתת לזה לקרות? אתה יושב פה עם בנאדם, וגם
אתה בעצם בנאדם וכמה שלא תנסה אתה לא יכול לשלול את הקיום שלך,
ואולי אתה גם לא יכול להצדיק את הקיום שלך, ולמה בכלל שתרצה
לעשות את זה? וזה הטעויות שאנחנו עושים, אתה יודע נגיד ללכת
להיות עורך דין במקום רואה חשבון, יעני לכל השאלות האלה יש
תשובות, פשוט אתה בחיים לא תחשוב עליהן, אתה תסתכל ימינה במקום
שמאלה. יהיה לך משהו טוב ביד, אבל מי צריך משהו טוב כשמגרדות
לו הביצים? זה כמו איאן קרטיס בנאדם. זה כמו להתרחק מחברים שלך
ולשמור את הזמן לפעילות מניבות תפוקה. זה יעני לקבל הזדמנות
נוספת אחרי שאתה כבר לא רוצה שום דבר. זה יעני למות בלידה.
התנשקת פעם בגשם? כאילו כמו בסרטים. לא? דרסת פעם חתולה? כן?
וניסיתי לעזור לה אחרי זה? דיברת פעם עם עצמך? לא בתוך הראש,
בקול רם. וכשאנשים אחרים שומעים אותך? ובטוח שיש עולמות שבהם
אתה המלך, אותו הטמבל, אבל מלך והבחורה שלך היא מלכה, והיא
אותה הזונה אבל למי איכפת, אתה מלך בנאדם. סיפרתי לך פעם על
הערבים בלוד? סיפרתי לך על הפעם האחרונה שראיתי אותה? וזה תמיד
אותו הסיפור, וזה תמיד חוזר על עצמו, ותמיד יש לזה אותו הסוף,
תמיד זה שבע ארבע שבע, קברניט חטף שבץ והמטוס צולל ומתרסק
ויותר אין כלום, אין אתה, אין היא, אין אהבה, אין חיים, אין
התאבדות, אין מוזיקה. יש עולם שלא קיים. יש אינסוף.