אני זוכרת שכשהייתי קטנה, בערך בת 12, חנניה, חבר של אבא שלי,
הביא לי סווט-שרט של טופר. הסימן של הקשת הצבעונית בענן על רקע
החולצה העוטפת והחמה הקסים אותי.
זה היה זמן חג סוכות, הלילות כבר היו קרים יותר אבל לא מספיק
קרים כדי להתעטף במשהו חם.
למרות שהייתי שוכבת מתחת לעץ המנגו, עץ שהפך עם השנים לסמל של
אהבה בעיניי, על פיסת הדשא הרטובה מטל, עדיין ספרתי את הימים
עד לחורף, עד לטקס של אוורור שמיכות הפוך שאימא שלי הייתה
עושה.
היינו הולכים לבית הספר, העוזרת הייתה באה, יחד הן היו מוציאות
את השמיכות לחלון, אחר כך עוטפות אותן בכיסוי ריחני וצבעוני
ומניחות לנו אותן על המיטה.
כשהיינו חוזרים מבית הספר, אני ואחי הגדול, היינו מזנקים על
המיטות ומתמכרים להרגשה שעוד מעט יהיה פה חורף.
תמיד בזמן הזה כבר היו קלמנטינות בקערה בסלון ועוד כמה גויבות
מהשוק.
והיה בבית ריח של מרק ירקות שהתערבל עם פירות החורף והריח הרך
והעמום של הנפתלין מהשמיכות, שריח הכביסה נאבק בו.
תמיד זה ככה באמצע ספטמבר.
כמה צעדים מהוססים מיום ההולדת שלי, וכל שנה אני מתחננת לאלוהי
העננים האפורים שהשנה אני אזכה בגשם ביום המיוחד שלי.
הייתי מעדיפה שהשמים יהיו אפורים לחלוטין, היום יראה כמו שניה
לפני הלילה, ואז אני אדע שעוד כמה דקות יהיה כזה גשם חזק שתוך
עשר דקות הרחוב שאני גרה בו הופך לדנובה.
אבל זה אף פעם לא קורה ביום ההולדת שלי, זה תמיד מתנה מאוחרת
שמישהו שכח להביא בזמן.
אפילו שזה משמח אותי נורא, אני מרגישה שקצת פספסו אותי.
אני מתה על זה שכולם יודעים שהגשם הרציני לא יגיע לפני תחילת
נובמבר, אבל כבר בסוף ספטמבר הם מתחילים להיות מודאגים אם הם
מתכננים אירוע.
יש דברים בחורף שפורשים את הבדידות ואת הרגשות למרבד מכעיס,
כנראה שזאת הידיעה שהליכה בים, למשל, או בכל מרחב פתוח אחר,
תהיה מגושמת, מסורבלת, עטופה במעיל, צעיף, כובע, שכבות של הגנה
וקור שקשה לברוח ממנו.
ההישארות הזאת בבית, בפינה החמה, ההתכרבלות עם עצמך ועם כל מה
שאתה מכיל, פשוט שמה את הכול במין זכוכית מגדלת ומעצימה כל רגש
או רגע.
אבל בחורף אני חיה.
כאילו אני צמח שכשחם לו הוא נובל ובחורף האפרוריות, הרטיבות
והבדידות מזינות אותו ומצמיחות לו שורשים.
תמיד אחרי פרידה ממישהו שהרשתי לו לגעת בבפנים שלי בלי לפחד,
יש חלקיקי שיחות ותמונות שהם כמו קשיי עיכול.
מצד אחד טעם היחסים עדיין מתוק ונמס בפה כמו צמר גפן מתוק, זה
נעלם בשניות ומשאיר שובל של אושר מתוק, ומצד שני הביס האחרון
היה מר והשאיר תחושה עצובה.
פתאום הלילות ארוכים מדי, חשוכים מדי, ויש בבטן הרכה איזה כאב
מוזר ששום דבר לא מרגיע אותו.
ובאחד הלילות האחרונים חשבתי מי הוא איש השנה שלי.
למה דווקא השנה? אולי כי בזמן האחרון יש לי כל הזמן תחושה של
סגירת מעגלים עם הקארמה שלי, כל הגלגולים שלי באים לסגור איתי
חשבונות בלילה.
חשבתי בהתחלה שאיש השנה של כל הזמנים שלי זה אלעד, האיש הראשון
שלי, שלימד אותי שיעור חשוב על התחלה וסוף.
הוא לימד אותי איך זה מרגיש בפעם הראשונה שמישהו חודר אליי
וקורע מעליי את מחסום התמימות שהטבע העניק לי בין הרגליים, איך
זה שמתחברים שני אנשים באמת, שלמפץ הגדול שיש בלב יש שם נורא
פשוט - אהבה, ואיזה צבע יש לגישושים.
ואז הוא לימד אותי פרק מאוד מסובך שכמעט ולא הבנתי בו כלום,
הוא לימד אותי על מוות.
הרגשתי איך הראשון שלי הופך בלילה אחד לאחרון שלי, לפחות עד
שאני אוכל להתאושש מהשיעור הלא-אנושי הזה.
ואולי איש השנה שלי זה בכלל שרון?
האיש שקיבל אותי כמו חלב חמוץ שניה אחרי שנשבר לי הלב מהשיעור
על המוות.
שרון, האיש שספג במשך שנתיים את כל הפחדים שלי, את כל הכאבים
שלי, את כל הלמידה שלי מחדש.
איש שלא עזב אותי לשניה אחת ולא נתן לי לבכות דמעה אחת בלי
לרוץ לנגב אותה לפני שהיא נופלת על הרצפה ושואבת אותה איתי.
ואולי איש השנה שלי הוא בכלל עידו?
הוא זה שהכיר לי את ירושלים ולימד אותי שחומות אפשר להפיל גם
בלי לשבור אותן למיליון חלקיקים.
הוא זה ששלימד אותי הכול על סמים ועל כמה אני לא רוצה אותם.
הוא זה שלימד אותי הכול על יין עם תבלינים ועל ארוחת בוקר
בחנות ספרים ישנה במדרחוב.
הוא זה שלימד אותי על סקס בקור של מינוס שלוש מעלות ולימד אותי
ללכת את כל שנקין עם איגואנה על הכתף.
ואולי איש השנה שלי הוא מיקי? הוא זה שלימד אותי הכול על
אחריות, על למה זה כל כך נורא שרצחו את רבין, למה זה עצוב
שמדינה מתפרקת בלילה, שלימד אותי שלפעמים פנטזיה בהמתנה של
ארבע שנים לא שווה בכלל את ההמתנה שלה. הוא זה שלימד אותי הכול
על דרום אמריקה עם הרי געש ולגונות סגולות, שלימד אותי שיש
חלומות שפשוט לא נועדו להגשמה.
ואולי איש השנה שלי זה בכלל משה? הוא זה שלימד אותי שלשקר זה
הכי כואב, אבל ממש כואב.
ואולי זה בכלל אורי? הוא זה שלימד אותי שלפעמים אמת, בעיקר אם
רק אתה רואה אותה, יכולה להיות כואבת לא פחות משקר.
ואולי איש השנה שלי זה בכלל אלירן? הוא זה שלימד אותי שיעור
באינטימיות ובאכילת פיצות בארבע לפנות בוקר, על כמה קשה לעזוב
מיטה חמה בבוקר. הוא גם לימד אותי על השתקפות בחלון ראווה של
זוג יפה, אנחנו, הוא לימד אותי הכול על "כמעט חתונה", על "כמעט
משפחה", על "כמעט אהבה".
הוא לימד אותי בעיקר שכמעט זה בערך כלום.
והוא גם הראשון שריסק לי את הלב ככה שהחלקים עפו לכיוונים שלא
יכולתי לעקוב אחריהם כמה שנים.
הוא, בעצם, בחיים לא יכול להיות איש השנה שלי.
אז אולי איש השנה שלי הוא מישהו, חבר אחד, שאם אני אזכיר את
שמו זה ירגיש כאילו הוא עומד לידי? הוא זה שלימד אותי הכול על
רפואה, על חברות אפלטונית וכמה אני לא מאמינה בה.
הוא זה שלימד אותי על חברות ואז עזר לי לחסל אותה והשאיר אותי
עם כל האחריות.
וכשאני רואה חלקים מהרשימה שלי בא לי לעצור.
כי במחשבה עמוקה אני יודעת מי איש השנה שלי.
הוא האיש האחרון שאהבתי לא מזמן.
הוא איש השנה שלי.
שניה לפני שהשנה נגמרת.
הוא איש שהביא איתו הכי הרבה לחיים שלי, ולצערי אני לא אוכל
לעולם לספר לו איזה הבדל הוא עשה לי בחיים.
את איש השנה שלי לא הפסקתי לאהוב לרגע למרות שהמשכתי הלאה כמו
שהוא ביקש וכמו שאני יודעת שאני צריכה. למרות שאין אף אחד
בחיי, אני מפנה מקום. כשהוא יגיע, מי שזה לא יהיה, יש לו מקום
לצידי. זה סוג של שיעור: "אהבה גדולה, שנשארת, לא חייבת להיות
קשורה לתקיעות או המשכיות - היא פשוט יכולה להתקיים וזהו".
לאיש השנה שלי אני חייבת את התודה הכי גדולה מכל התודות שאני
חייבת לכל האנשים שהיו לפרקים, כי ממנו לקחתי את הפרק הכי
חשוב.
ופעם, אולי, אם ייצא לי לפגוש בו, אפילו במקרה... אני אספר לו
למה הוא איש השנה שלי.
ועוד מעט ראש השנה ואז היום הולדת שלי ואז החיים, ממשיכים,
מאותה נקודה.
ואת כל הסיכומים של שנה חדשה שוב עוטפים באריזה יפה ושמים
במקום שלא יפריע, ומצד שני שיהיה קל לחזור, לפתוח, להריח,
לדפדף.
שנה זה הרבה זמן... ומי יודע מה יכול לקרות על שנה הבאה.