היא עוד זוכרת נקודות קטנות של אור.
עיניים נוצצות, כל כך מתרגשות, תמימות, מאמינות, עיניים
טובות.
היא כמעט ויכולה לסמן איפה התחיל הסוף. מתי הכל התחיל להתפורר
לה מבין האצבעות.
היא עוד משחזרת את הכאב של מאבק ריק. אחיזה נטולת משמעות.
ניסיונות שווא להפיח חיים בניצוץ הדועך, באותן עיניים, עד שכבו
כליל.
עיניים שסיפרו לה בלב שלם על עולם טוב, כמעט מושלם - עולם שלא
קיים. אמונה שהתרסקה. עיניים סדוקות.
מעטה של פחדים עוטף בזעם את העיניים השקופות - מבט אטום.
דמעות שקטות מנסות למלא את השתיקה שפקדה אותן.
דמעות של אכזבה, צער על חולשה ושל כאב. אין קץ לבריחות.
אינספור תירוצים מרחיקים אותה מאמת גלויה כל כך.
לא יכול להיות שזה נגמר ככה - סוף אפור מדי להתחלה מדהימה כל
כך.
עיניים שליוו אותה, תמכו בה ושמרו עליה בתקופה כל כך מסובכת
ומבלבלת. הגיע הזמן להיפרד מהמבט הזה, והיא עוד לא מוכנה
לעזוב.
לא רוצה לעזוב. לא יכולה לעזוב.
במבט מקווה היא מחפשת בעיניים דבר מה שיגרום לה להישאר. שיראה
שהיא תחסר, שהיא הייתה משמעותית, ניצוץ אחרון שיעניק לה כוח
להיפרד.
מגלה בכאב שכבר אין שם כלום עבורה. זה נגמר?
הן כבר לא נוצצות.