במקום שתי מכוניות, רק מכונית סטיישן, אחת גדולה. בגוון בורדו.
התאספו שתי משפחות, אחת שלי ואחת שלכם. שלי, ארבע אנשים, יחד
איתי. שלכם, חמש, לפי מה שספרתי.
הכרנו כמו כל הילדים דרך ההורים. אבא שלי ואמא שלכם הכירו, כך
הם סיפרו, בחנות לדברי טבע שהיתה אז דבר פחות אופנתי ויותר
שיגיוני - הצלתם של חכמים. כשהכרנו ראיתי רק שתי טיפות מים או
יותר נכון זה מה שאמא שלי אמרה: "הם דומים זה לזה כמו שתי
טיפות מים," בצורת ילדים כמובן. תאומים זהים והם בגילי. אני
זוכרת יושבים על המדרכה איפה שאנשים לרוב דורכים, ולכן ככה
קוראים לזה. שני ראשים זהובים, רגע סתורים רגע מסודרים, תלוי
לאיפה העיניים מסתכלות. עיניים פקוחות וכחולות מביטות כמו מתוך
שינה, חולפות על המשפחה שלי ונתקעות בי, מתבוננות. לא באותו
יום נסענו כל כך רחוק.
טל ושחר לא חשבתי אז שמחוכמה נותנים שמות כאלה לשניים שבלי ספק
נראו זהים בעין מרוחקת או לא אכפתית. הם כאילו נולדו עם השמות.
אחד יצא עשר דקות יותר מאוחר
מכונית הסטיישן יצאה לפני יום הכיפורים בדרך הארוכה עד
לים-המלח כי היה להם שם מלון. אבא מנהל ואמא אישתו של המנהל
ואבא-אמא שלי מקשקשים מקדימה שיחות שבחלקן גם עניינו אותי בגלל
קול רם או טון מסוים, ואנחנו זרוקים מאחור עם מיזרונים כי אבא
שלהם יודע לארח ילדים.
בסיבובים, הבטן כאבה לי נורא ובאמת, ואני יודעת שגם לאח הגדול
שלהם, אולי מהסיבובים ואולי מבליעת אוויר לתוך הבטן כשנשמע קול
רם, שפונה לכיוון מריבה אפשרית. שתיקת הכרה בכאב הבטן, נשמעה
כמו בושה.
בחדר במלון, שוב רק המשפחה שלי, ואני עם השמחה שעוד מעט שוב
אתחבר לשתי זוגות עיניים כמו שתי שקיות הפתעה ביומולדת.
בארוחה מפסקת מילאנו קנקני מיץ נותרים בכל הזבובים שתפסנו
בחדר, כי מה אנחנו אשמים שהזבובים מפריעים ועושים רעש מעצבן
כזה על החלונות שלנו. חוץ מזה הם כאלה טיפשים, נתפסים בכזאת
קלות כאילו מעדיפים למות מאשר לעוף, והוספנו גם מהמרק שלא היה
טעים במיוחד.
אני החלטתי לצום (ראיתי אישה חולת פסוריאזיס, ככה קוראים לזה
שם, מאכילה את ילדה ולא אוכלת בעצמה) ואמא שלי אמרה שילדים
יכולים לפחות לא לאכול בלילה. אז מה אם אני ילדה קטנה, זו
מסורת חשובה.
הם דפקו בדלת, אחרי הארוחה, השיער שלי ארוך ושלהם לא ממש, שלהם
יותר זהוב משלי כמו של אלה מדנמרק, שלי ברור מאליו שלהם גולש.
הם קפצו על המיטות, כאילו היו טרמפולינות בחדר ספורט, אולי רצו
להראות כמה המיטות של המלון טובות.
רציתי לשמור על הכח בלי אוכל ושתיה, והם טעמו סוכריות עם אבקת
סוכר בקופסת פח מאויירת. והכריחו אותי לטעום.
בבוקר הלכנו לראות את המדרגות חירום הנסתרות בין הקומות, ראינו
אנשים עובדים בדברים חשובים, וירדנו לבריכה, רטובים עם הבגדים
הלכנו בסביבה, ים המלח מאייר באופק.
הם קראו לי לראות שיש שמה עץ, והוא באמת היה נראה יחיד בממלכה
היבשה והסוערת של האזור בחום הזה עמד לו באמת עץ עם עלים
גדולים ופירות נפוחים.
עומד בודד בתיפארת בטוחה, ואני רוצה לגעת, לבדוק, והיד מושטת
לפרי, נגיעה קלה שלי, והוא השפריץ.
נוזל לבן ודביק, סמיך, לא הספקתי לחשוב שעשיתי משהו רע, וטל
התקפל בבעתה, מחזיק את הפנים עם הידיים, משפשף ומתאפק בחזה מלא
לא לבכות.
אבל ברור שאפילו שהעקשנות שלו היתה מאוד חשובה לו ולנו שלא
ישימו לב, גם בתוך העקשנות הזאת היתה בקשה לעזרה דחופה.
הלכנו לאמא ואבא.
אמא נעלמה עם טל ולא ידענו מה קרה.
בסטיישן בחזרה, טל הפך למשה דיין.