המכתב מונח מקופל באופן מסודר על השולחן מולי. רק קפל קטן בצד
של המעטפה עצמה, מפריעה לאיזון הקיים בסדרו של המכתב. מעטפה
לבנה, כיביכול, מעטפה ככל שאר המעטפות. אבל היא לא. אבל כן ככל
שאר המעטפות היא נושאת מסר בתוכה. אבל המסר, מיוחד במינו. נושא
וחובו בתוכה, המעטפה, מסר, שכמוהו קיבלתי רק מספר פעמים בחיי,
וכמעט ואף אחד מהם לא היה במעטפה. רק שלך. המעטפה ישבה ליד
המכתב שהוצא ממנה. הרמתי את המכתב. המכתב היה בצבע ורדרד. הוא
היה מקופל לשלושה, והדיף ריח של בושם מוכר. הקרבתי את המכתב אל
אפי ושאפתי את ריח הבושם המתוק לתוכי. זכרון עמום עלה במוחי.
מדף הבשמים בפארם הקרוב ליד הבית שלך. השתעשנו, דיגדגת אותי
ובטעות הפלתי את אחד הבשמים שהיה מונח באופן לא נכון על המדף.
הזכוכית התנפצה לאלפי רסיסים ברגע שנגע בריצפה. פקק הבקבוק עף
לכיוונך. התצלנו ושילמת על הנזק. הנזק שאני עשיתי, ושלו אתה
גרמת. במקרה זה היה הבושם החביב עליך. "רק אל תשברי לי את
הבקבוק בבית". צחק. "אני לא יודע מה אני יעשה בלי הבושם שלי".
זה היה נכון. היה לך רק בושם אחד שאותו אתה אהבת, ולא היית
מוכן לקבל בושם אחר. הזיכרון היה כה מתוק. יכלתי ממש להיות שם,
להרגיש, לחוש באותם אצבעות מסוקסות שלך נוגעות בי. אחרי שעזבנו
ישבנו בחוץ. דיברנו. "מה אתה רוצה לעשות מאוחר יותר בחיים
שלך?" קפצתי עליו ללא היסוס.
"בעתיד? אני לא יודע. למה להיות מלא דאגות, למה לחשוב על
העתיד, כשהווה כל כך טוב?"
"ההווה באמת כל כך טוב? באמת?"
"כשאני איתך, גם הבעיה הכי גדולה, מתעופפת והופכת לאויר, ומשם
נעלמת לאינשהו, והיא לא חוזרת, גם כשאת עוזבת"
"ומה הבעיה הכי גדולה שלך?"
"הגעגוע"
"למי?" שאלתי מחייכת, יודעת, מצפה לתשובה הצפויה
"לך" אמר, חייך, רכן אלי ונשק לי, על שפתיי. נשיקה כה רכה, כה
עדינה, שאני יכולה לסגור את עיני גם היום ולראות אותה. אחר כך
כשעוד היינו קרובים, הסתכלתי אליך במבט חוקר, ומנסה לשנן את כל
תווי פניך, וכנראה שזה עבד, כי גם היום, אני יכולה לראות
ולדייק עד הפרט האחרון, את פניך. שוב נשקנו, הפעם הנשיקה הייתה
שונה. נשיקה מלאה אהבה, חושנית, מלאת תשוקה, נשיקה שלא תשכח
לעולם, גם לאחר מותי. ישבנו שם מתנשקים, ולאחר מכן חובקים.
נהנים מהשקט הנהדר שאפף אותנו, מהרוגע, ומהשלווה.
המכתב נשלח לי רק לאחר כמה ימים אחר כך. מיד כשראיתי את כתובת
השולח רציתי לפרוץ בדמעות. אבל לא עשיתי כך. לקחתי אותו ועליתי
לחדרי. מניחה את תיק בית הספר ליד הדלת ונשכבת על המיטה. בהיתי
במעטפה זמן רב. חשבתי רבות. עליך, על איך שהיינו. על הרגע
האחרון שהיה כל כך מושלם...
לאחר זמן רב פתחתי את המעטפה. היה לי קשה, לא יכולתי להתמודד
עם העובדה הפשוטה, ואולי הכל כך כואבת, שהרכב פגע בך. זה היה
אמור להיות אני. אבל אתה נפגעת במקומי. דחיפה קלה הצידה, הצילה
אותי ופגעה בך. צעד אחד, עוד שניה אחת, עוד רגע בודד, היו
מונעים הכל. אבל לא.
הוצאתי את הדף הורדרד מהמעטפה. הנחתי אותו ליד המעטפה שהנחתי
בנתיים על השולחן הקטן הכחול שלי שהיה ליד החלון. שוב. לקח לי
זמן לפתוח את המכתב. אבל פתחתי אותה, לבסוף, איכשהוא. הדף היה
ורוד מבפנים גם. לא הייתה כתובה בו מילה. לא תמונה לא כלום.
מלבד הדפס קל שפתייך, הנוגות, היפות, המתוקות, מלאות התשוקה,
והמתות...