עבר כבר זמן מה. הפנים שלך עמומות. החיוך שלך זיכרון חולף. זה
מוזר, איך שפרספקטיבה משתנה במהלך הזמן. איך שאנחנו משתנים.
הכול היה כל כך ראשוני אז, בשבילי. ומה איתך? כמה זמן עבר מאז
שנזכרת בי בפעם האחרונה? זה היה כל כך קל איתך, לא הייתי צריך
לפחד. את ידעת מהרגע הראשון. לאחרות אני צריך להסביר. מי בכלל
רוצה לשמוע? את רצית... הייתי בורח אם הייתי יכול, אם היה
לאן... אבל לא, אני פה. והיה נחמד אם גם את, אבל לא, את לא.
כנראה שגם אני לא. ובכלל, הכול מאוד שונה כאן ומוזר, אנשים
מתנהגים "נורמלי". חיים חיים שגרתיים למדיי. לא היית נהנית פה.
ומה אני עושה? מנסה לחיות חיים טובים. מנסה להבין מה אלו חיים
טובים. בשבילי לפחות... אני לא חושב יותר מדי על אנשים אחרים
בזמן האחרון. רק עלייך. בעצם גם לא. עכשיו זה סתם פרץ
נוסטלגיה, אולי בדידות רגעית. אולי אני פשוט שם לב. כי הבדידות
בטוח לא רגעית. לא חוויתי מגע מאז. לפחות לא של אישה. חווה
חזרה לעיר, עוד לא ראיתי אותה. אין לי זמן, אני עסוק ב"חיים".
כמה כיף היה לשכב על המיטה במחלקה, לא לעשות שום דבר חוץ
מלחלום ולקחת כדורי הרגעה. לא צריך לקום, לא צריך לדבר, לא
צריך לחשוב. אפשר לישון ולישון ולישון ולישון ולישון, כמה שרק
נרצה. ומדי פעם בוכים, שזה לא כל כך נורא. מדי פעם גם מנהלים
שיחה. ויוצרים קשרים כל כך עמוקים, וכל כך זמניים. כמונו בעצם.
לא נורא, עדיין יש לי כרית, ושמיכה חמה. יש לי גם זיכרון, ולך,
אני מקווה, יש עדיין את השיר שכתבתי לך. זה שרצית להלחין, זה
שרבנו בגללו, זה שהיה בעצם שיר פרידה.