[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צמרון צף
/
גאיה

"בוא ונראה. חשבת פעם למה אנשים נוטים לעצור ולדבר דווקא
במקומות שבהם הם הכי מפריעים לעבור?"
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"קח את אלה, לדוגמה" אמר הפרופסור והחווה בסנטרו לעבר כמה
סטודנטים שעמדו ושוחחו בקצה גרם המדרגות בו עלינו. "כמעט אף
פעם לא תראה קבוצה כזאת באמצע המדרגות, או סתם ליד איזה קיר.
הם תמיד יבחרו לעמוד בנקודות חסימת תנועה אסטרטגיות ממש: ליד
מדרגות נעות, ביציאה מאולם קולנוע, כאלה. בוודאי הבחנת בזה
בעצמך. תהית פעם למה זה ככה?"
"כי הם ישראלים מצויים חסרי התחשבות?" ניחשתי.
"לא, זה- סליחה-" אמר הפרופסור בעודנו מפלסים דרכנו בין
העומדים. "לא," חזר ואמר כשהגחנו מהעבר השני. "זה יכול להסביר,
אולי, למה הם לא זזים כשמבקשים מהם. אבל מה הסיבה שהם עומדים
שם מלכתחילה?"

ניסיתי לחשוב על תשובה בעודי הולך אחרי הפרופסור לאורך מסדרון
אפרורי, מואר בניאון. מחלונות הפרספקס שמשמאל נשקפה רחבת הבטון
של הקפיטריה, שורצת סטודנטים בהפסקה. מפאת הצפיפות דילגו כמה
מהם מעל גדר האבן הנמוכה של הרחבה והתיישבו פה ושם על הדשא
בקבוצות קטנות. ממרום הקומה החמישית הם נראו כמו פטריות
ססגוניות.

"התשובה היא די פשוטה, כשחושבים על זה" אמר הפרופסור. "לכל פרט
בקבוצה יש שתי מטרות. האחת היא להמשיך ולדבר עם האחרים,
והשנייה היא להגיע לאן שהוא צריך. כל עוד המסלול משותף לכולם -
נאמר, באמצע המדרגות - שתי המטרות חופפות והקבוצה כולה מתקדמת
בלי בעיה. רק כשהם מגיעים לצומת, לנקודת התפצלות, המטרות
מתחילות לסתור זו את זו."

הוא עצר מול דלת אפורה, חסרת ייחוד, שלף צרור מפתחות מכיסו
והחל לנסותם בזה אחר זה על המנעול הסורר. "מאותו רגע והלאה,"
המשיך, פניו לדלת "כל כיוון שהקבוצה תנוע אליו רק יחמיר את
הסתירה לחלק מהחברים בה, אם לא לכולם. ההישארות במקום היא מצב
האנרגיה המינימאלית, כמו כדור שמתגלגל לתחתית של קערה."

שתי נקישות חדות העידו שהמפתח הנכון אותר. "כל זה נעשה שלא
במודע, כמובן." אמר הפרופסור בעודו נכנס לחדר ומדליק את האור.
"וזה, לשאלתך, סוג הדברים שאני חוקר: תנועה של בני אדם במרחב
והכללים השולטים בה. מה שסיפרתי לך הוא רק קצה הקרחון. יש עוד
המון דברים לגלות."

"נשמע מעניין," אמרתי וסקרתי את החדר. "דווקא על דברים כאלה לא
למדנו בקורס בפסיכולוגיה חברתית."
החדר היה מרוהט סביב-סביב בארונות בלבד, בשלל גדלים וצורות. עד
כמה שיכולתי לראות, כולם הכילו קלטות וידאו במידה כזו או אחרת
של אי-סדר. הפרופסור שלה מאי-שם אחת מהן. "אז אתה אומר שאתה
מכיר את התוכנה ושתסתדר בלי בעיות?" שאל.

"כן," עניתי ונטלתי את הקלטת "עבדתי עם חבר שלי בעריכת וידאו
ממש עכשיו, בחופשת הקיץ." על מדבקת הקלטת נרשם בעיפרון לובי
ניימן, 16.12, 09:00 - 12:00
.

הפרופסור מצא עוד קלטת. "הנה השנייה," אמר. "ועדת האתיקה עשתה
לי צרות צרורות בגלל המצלמות האלה." הוא חייך והגיש לי מפתח
כסוף קטן. "בניין שרת, חדר 154. המחשב שמצד שמאל ליד הפוסטרים.
עד כמה שאני יודע החדר פנוי רוב הזמן, אבל לפעמים יושבת שם גם
סטודנטית של הפרופסור מה-שמה, מחינוך. אני לא חושב שתהיה עם זה
בעיה."

"בסדר גמור," אמרתי "אני חושב שאתחיל עוד היום."
"מצוין," ענה הפרופסור ולחץ את ידי. "אז נדבר בעוד יומיים
שלושה ככה, לראות איפה אנחנו עומדים. אם תגמור עם אלה רק תגיד,
ואביא לך עוד. אתה יודע איפה למצוא אותי."



הטלפון הסלולארי צלצל בדיוק כשנסגרו מאחוריי הדלתות האוטומטיות
של בניין מדעי החברה.
"האלו," עניתי בלי להסתכל על המסך.
"ככה אומרים לחבר, 'האלו'?" שאל קול בעל מבטא רוסי כבד מהצד
השני.
"אלכסיי!" צהלתי "מה שלומך? מזמן לא שמעתי ממך!"
"לא התקשרת, אז בטח שלא שמעת" אמר אלכסיי. "מה איתך, אתה עדיין
בלימודים?"
"נו מה, יש עוד סמסטר וחצי" עניתי.
"ומה עוד חדש אצלך?"
"תשמע, ממש עכשיו השגתי פה איזה ג'וב קטן, אצל אחד הפרופסורים.
אני אנתח סרטי וידאו עם אותה תוכנה שאתם עובדים איתה."
"נו, אז תחזור כבר לעבוד פה וזהו. למה לעשות הצגה כאילו אתה
לומד?"
חייכתי לעצמי.
"בכל אופן," המשיך אלכסיי "יש סיבה שהתקשרתי אליך. אתה זוכר את
הסרט שהראו לנו בשנה א' בפיזיולוגית, על מערכת העצבים
והנוירונים?"
"איך אפשר לשכוח," אמרתי "אני עדיין מתעורר באמצע הלילה
לפעמים, בגללו."
"כן. אז האוניברסיטה סופסוף קיבלה שכל ופנתה אלינו שנשפץ אותו,
ואני עובד עליו ומוסיף כמה אנימציות. רציתי שתבוא ותראה אותו,
ותגיד לי אם עשיתי נכון. אני כבר לא זוכר כלום מהחומר."
"אתה יודע מה, יש לי רעיון יותר טוב" אמרתי. "אני אדבר עם
הפרופסור הזה ואנסה להשיג לנו אולם עם מקרן. נוכל לראות את
הסרט בגודל טבעי."
"יופי, אני אשמח מאד."
"סבבה. אז אני אחזור אליך כשאדע מה קורה."
"מצוין. תודה רוני. כל טוב."
"ביי אלכסיי," עניתי וכיביתי את מכשיר. מצאתי את עצמי מול חדר
154. הדלת לא הייתה סגורה לגמרי, אך בפנים שררה אפלולית. הקשתי
בדלת.

"כן," אמרה מישהי מבפנים.

התאורה הקלושה שבחדר נבעה ממסך מחשב וממנורת לבה ירוקה-צהובה
מזעזעת שניצבה לידו. מול המחשב ישבה בחורה ונעצה בי מבט בוחן.
שערה היה שחור וגלי ופניה לבנים, ארוכים בדיוק במידה הדרושה
כדי להפכם ללא-יפים. למעשה היא נראתה כמו ערפד בהפקה דלת
תקציב, ושתיקתה לא תרמה לריכוך הרושם.

"אכפת לך אם אני אדליק את האור?" שאלתי.
"אל תגיד לי!" אמרה בתקיפות.
"סליחה?"
"אתה מזל דלי."
זה היה כל-כך לא צפוי, שמייד עניתי "לא, בתולה."
"ידעתי" השיבה.

לחצתי על המתג. היא קמה והושיטה את ידה. "היי, אני גאיה" אמרה.
"זה גימל, אלף, יוד, הא. כמו כדור הארץ."
"רון," אמרתי. ידה הייתה חמה והיא לבשה שמלה היפית מיושנת,
ארוכה, עם דוגמת פרחים מסביב לצווארון. חסל סדר ערפדים. "אני
עובד עם פרופסור שטראוס מפסיכולוגיה חברתית. מה זאת אומרת כמו
כדור הארץ?"
"שטראוס החתיך?"
"טוב, אף פעם לא חשבתי עליו במונחים כאלה, אבל..."
"לכדור הארץ יש מודעות. זו פלנטה חיה. לכן קוראים לו גאיה. וגם
לי."
"אהה..." אמרתי. לרוב אני משתדל לא לשים תוויות על אנשים, אבל
זה פשוט היה מקרה קלאסי. "טוב, תשמעי גאיה, אני מקווה שאני לא
אפריע לך. אני צריך לעבוד על המחשב השני."
"אתה לא מפריע לי. רוצה לשמוע משהו, אולי? יש לי שירת
לווייתנים ורחשי יער"
"לא תודה, זה בסדר" עניתי, מקווה לסיים את השיחה. בצד החדר
הנגדי לזה שבו ישבה גאיה היה עוד שולחן מחשב, שעליו וסביבו נחו
פוסטרים ממוסגרים של מחקרים שונים ומשונים. פיניתי אותם
בזהירות והפעלתי את המחשב ואת מכשיר הוידיאו המחובר אליו.
"מה אתה עושה?" שאלה גאיה מאחורי גבי.
"יש לי פה קסטות וידיאו עם סרטים של מקומות הומים, ותוכנה
שיודעת לנתח אותם. אני צריך להפיק תרשימי תנועה, לצייר את
המסלולים של האנשים."
"למה?"
"זה חלק ממחקר של שטראוס. הוא חוקר תנועה של בני אדם."
"ואתה מתחבר לזה?"  
לא הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת, וגם לא היה אכפת לי. "פה
ושם," עניתי.
"אני עושה עיבודים סטטיסטיים ודאטה-מיינינג" אמרה, ואני כמעט
נחנקתי. הסתובבתי להביט בה. היא שיחקה באצבעותיה באבן כתומה
מלוטשת שהייתה תלויה בחוט שחור על צווארה וחייכה. "ופעמיים
בשבוע, בערב, אני לומדת רייקי למתקדמים."

אף פעם לא תיארתי לעצמי שטיפוסים כאלה יכולים להתקיים
במציאות.



הפעם הבאה שראיתי את גאיה הייתה יומיים לאחר מכן, כאשר הגעתי
עם פרופסור שטראוס לחדר להראות לו את עבודתי. היא בירכה אותנו
בענייניות וחזרה לעיסוקיה, אך לא יכולתי להשתחרר מהרושם שהיא
מקשיבה לדברינו בתשומת לב רבה, כמו תנשמת.

"סיימתי את שתי הקסטות שהבאת לי" אמרתי.
"תראה לי" ביקש הפרופסור.
הפעלתי את התוכנה וטענתי אחד מהקבצים. חלון חדש נפתח, סריג
אפור דק על רקע לבן, ומייד החלו מתהווים עליו מסלולים
צבעוניים, חלקם ישרים כמעט לגמרי וחלקם מקוטעים, לא סדירים,
כמו המסלולים המזוגזגים שמציירות טיפות גשם על שמשת החלון.
"כל מסלול כזה מייצג אדם אחד" אמרתי.
"ברור" אמר הפרופסור. "אני מבין שזה במהירות נורמאלית, כן?"
"כן," השבתי "אפשר לשנות את זה אם אתה רוצה."
"איזה יופי, ראית?" שאל הפרופסור. "השניים האלה כאן - הירוק
וזה שבא מולו - ניסו לעקוף אחד את השני, אבל פנו לאותו כיוון,
ואז פנו ביחד לכיוון השני."
"אני שונא כשזה קורה לי" אמרתי. "אני מרגיש כזה גולם."
"אין מה לעשות," אמר הפרופסור "זו ההשפעה של מנגנון לא מודע
שאנחנו מפתחים מגיל אפס, לנחש לאן האיש שמולך יפנה. למעשה הוא
נכשל לעתים רחוקות כל-כך, שזה ממש מפתיע. אוקיי. תגביר את
המהירות, נאמר, פי חמש בבקשה"

הקווים התרבו בקצב מופרך. תוך זמן קצר נראה המסך כולו כמו עץ
סוריאליסטי בעל כמה גזעים עבים ורשת מסועפת של ענפים ושורשים
בכל צבעי הקשת.
"אפשר להגדיר שהתוכנה תמחק קווים ישנים" אמרתי.
"מצוין" השיב הפרופסור. "טוב, אני זז. עבודה טובה. תקפוץ אליי
מחר עם הקלטות האלה ואתן לך אחרות."
"רק רגע, אם אפשר, יש לי שאלה"
"כן?"
"יש מקומות שבהם כמעט אף אחד לא עובר, מין שטחים מתים כאלה.
למה זה קורה?"
הפרופסור חזר והביט במסך.
"אני מתאר לעצמי שזה קשור לסידור של המרחב," אמר "במקרה הזה,
למשל, יש ארבעה אתרים משמעותיים: הדלת, פתחי המסדרון מימין
ומשמאל, ומכונת הצילום. הלובי הוא בסך הכול תחנת מעבר ביניהם.
אנשים מעדיפים בדרך כלל ללכת בדרך הכי קצרה מנקודה לנקודה,
ולכן צפוי שתתקבל כאן תבנית כזאת. טוב, להתראות."
"להתראות," אמרתי, אך דעתי עדיין לא נחה. המשכתי להתבונן במסך.
היו הרבה מסלולים שלא היו קשורים לעורקי התנועה המרכזיים, ובכל
זאת הפיזור שלהם לא נראה אקראי כפי שניתן היה לצפות.  

"שא צ'י" שמעתי את גאיה אומרת.
"הא?"
"שא צ'י. זאת אנרגיה צ'י שלילית. האזורים המתים האלה שלך מלאים
באנרגיה הזאת. בגלל זה אף אחד לא עובר שם."
"באמת? ואיך הם יודעים שהיא נמצאת שם?"
"הנשמה יודעת."
"תגידי לי," כמעט התפרצתי "את באמת מאמינה בכל ה... דברים
האלה?"
"זו לא שאלה של אמונה," השיבה בשלווה. "אלה עובדות. בדיוק כמו
שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ."
קמתי בקפיצה מהכיסא. "עד כאן," אמרתי "עם כל הכבוד, אנחנו
נמצאים באקדמיה ו-"
"אתה יודע מה הבעיה עם אנשים כמוך?" אמרה וחיוך קליל על שפתיה
"אין לכם חוש הומור בגרוש."
הסתובבתי חזרה אל המחשב והתיישבתי, נבוך. גאיה קמה והתקרבה
אליי, עדיין מחייכת.
"תשמע, אתה ביקשת את זה" אמרה.
"אז כל הזמן הזה עבדת עליי, עם האסטרולוגיה וכל הקשקושים
האלה?" שאלתי.
חיוכה גווע. "לא," אמרה "רק בקטע עם השמש. תראה, אני מבינה
שאני נראית לך קצת מוזרה, עם כל העניין הרוחני, ואני לא שופטת
אותך. זכותך לחשוב ככה. אבל אני עברתי דברים שרק אני יודעת,
ולמדתי על בשרי דברים שלא לומדים בשום אקדמיה, ואני מבקשת ממך
שתכבד את זה."

לא ידעתי מה לומר. בעבר יצא לי להיכנס לוויכוחים על הנושאים
האלה, ותמיד הרגשתי שיצאתי מהם כשידי על העליונה. אבל באותו
רגע כל הטיעונים נראו, איכשהו, לא במקום. "אני מתנצל," אמרתי.

"בסדר, לא נדבר על זה יותר" השיבה וחזרה למקומה.

בזמן שדיברנו המשיך המחשב להציג את המסלולים, וראיתי שכל
האזורים הריקים מקודם התמלאו אמנם בקווים, אך כעת היו מקומות
אחרים, קרובים אליהם, שאף מסלול חדש לא חצה אותם.

"גאיה..." אמרתי, מהסס "השא צ'י הזה שלך יכול לזוז?"
"רק אם משנים משהו במרחב וגורמים לשינוי בנתיבי האנרגיה. זה
הבסיס של הפנג-שואי. למה, מה מצאת?"
"אני עוד לא יודע" עניתי ועצרתי את פעולת התוכנה. הפרופסור
טעה, וגם גאיה.

הוריתי למחשב לחלק את אחד הסרטים לקטעים בני שתי דקות ולהפיק
שרטוט מסלולים נפרד לכל קטע. את תשעים התמונות שהתקבלו ערכתי
בתוכנה גראפית ומילאתי את כל החללים הריקים בצבע שחור. לבסוף
איחדתי את כל התמונות לכדי סרטון אחד קצר, בן שבע שניות,
והקרנתי אותו על המסך. יכולתי לראות בבירור כמה צורות אמורפיות
שחורות, משונות, מרחפות לאיטן מלמטה למעלה. נראה היה שנעו
במסלול מוגדר. מתחתית המסך צצו עוד כמה צורות כאלה ונעו בעקבות
הקודמות. הרגשתי צמרמורת מזדחלת במעלה עמוד השדרה. כבר ראיתי
את הדבר הזה בעבר, אך לא יכולתי לזכור איפה.

צפיתי בסרט שוב ושוב עד ששמעתי את גאיה קמה. "אתה נשאר?" שאלה
"כבר מאוחר."
העפתי מבט בשעון. "באמת מאוחר, לא שמתי לב" אמרתי. "חכי לי
רגע."
שמרתי את הסרטון וכיביתי את המחשב. מבטי נח לרגע על מנורת הלבה
של גאיה. תנועתן האיטית של טיפות הענק דמויות האמבה בתוך הנוזל
הזכירו לי את הסרטון שלי, אך זה לא היה זה. יצאנו ביחד. בחוץ
החשיכו עננים לגמרי את שמי הערב וגשם טפטף. עצרנו מתחת לגגון
השטוח של הכניסה לבניין.
"גשם בסוף אפריל" אמרתי "מזג האוויר השתגע. קודם, כשהגעתי,
השמיים היו בהירים לגמרי."
"גאיה כועסת על בני האדם" אמרה גאיה.
מישהו מאחורינו ביקש סליחה, ושמתי לב שאנחנו חוסמים את המעבר.



"אני ממש לא יודע מה לומר לך," אמר פרופסור שטראוס, בוחן את
הסרטון בעיון. "אני לא זוכר ששמעתי אי פעם על דבר כזה."
"יש לך איזו השערה, מה זה יכול להיות?" שאלתי.
"כרגע, מהשרוול, אני יכול לחשוב על שתי אפשרויות. הראשונה היא
שזהו מין תוצר-לוואי מצטבר. אם תסתכל למשל על כביש מהיר שבקצהו
רמזור תוכל לראות מוקדים של האטה ושל האצה לסירוגין נעים
מהרמזור אחורה. יכול להיות שגם כאן, החללים הראשונים נוצרים
אקראית, אך מרגע שנקבעו הם משפיעים בעקיפין, דרך תנועת האנשים,
על כל מי שעובר שם."
"זה לא מסביר למה הם דומים בגודלם, ולמה הם ממשיכים להתקיים גם
בתקופות של תנועה דלילה" אמרתי.
"אתה צודק" אמר הפרופסור, מוטרד. שפתיו נעו בשקט כשערך כמה
חישובים בעל-פה.
"הגודל של השטחים האלה הוא, בהערכה גסה, מטר על מטר" אמר.
"מה האפשרות השנייה?"
"אני לא מרגיש נוח כשאני זורק רעיונות ככה סתם, אבל חשבתי -
הרי מספרים שבעלי חיים חשים בסימנים מוקדמים לרעידות אדמה הרבה
לפני האירוע עצמו. אולי גם לנו יש איזה חוש נשכח כזה, שעוזר
לנו לזהות ולהתרחק ממשהו..."
הוא השתתק. "ממה?" דחקתי בו.
"אני יודע ממה? שינויים בלחץ האוויר, נניח."
"בתוך לובי?"
"אמרתי לך, זה לא טוב להפריח השערות כאלה סתם." פתאום אורו
עיניו. "מה דעתך לבדוק את העניין בעצמך?"
"איך?"
הפרופסור הניח ידו על כתפי. "רון," אמר בחצי-חיוך "אתה עומד
ללכת למקום שאף אחד עוד לא היה בו. בוא איתי."

הלכנו למשרדו, משם לקחנו מחשב נייד, ולאחר מכן יצאנו אל הדשא
שמול הספרייה המרכזית והתיישבנו. הפרופסור חיבר למחשב מכשיר
שנראה כמו טלפון סלולארי והפעיל תוכנה. מייד עלתה על המסך
תמונה ממעוף-הציפור של הדשא, ומהר מאד הבנתי שאנו רואים את
עצמנו בשידור חי. נדרשו לי כמה שניות עד שאיתרתי את המצלמה,
נקודה שחורה שהוצמדה לאנטנה על גגו של אחד הבניינים.

"חיברתי אותה לשם בשביל לצלם את יום הסטודנט" אמר הפרופסור
"אבל אני מתאר לעצמי שנוכל להפיק משהו גם מההפסקה. יש לנו עוד
שלוש דקות, בערך. בוא נעבור על התוכנית."

קבענו סימנים שבעזרתם יכוון אותי הפרופסור לנקודה הרצויה,
ועברנו לעמוד במקום פחות בולט. במהרה החלו שוחרי הדעת נוהרים
בהמוניהם מתוך הבניינים לתפוס קצת שמש. עבדתי בקדחתנות, משרטט
בעזרת התוכנה את מסלוליהם. בשלב מסוים גדל מספרם עד כדי כך
שניתן היה לזהות את המסלולים ללא צורך בתוכנה. כעבור מספר דקות
הרגשנו שאנו מוכנים.

"טוב," אמר הפרופסור והקיש באצבעו על המסך "אתה הולך לכאן.
בערך..." הוא הרים מבטו "שני מטר לפני הבחורה ההיא, עם חולצת
הטורקיז, שיושבת שם. אל תשכח לשים לב לכל תחושה שמתעוררת בך,
פיזית, נפשית או אני לא יודע מה. גם הדבר הכי קטן וטיפשי. זה
יכול להיות חשוב."

הלכתי עד שהגעתי למקום שנראה לי נכון. הסתובבתי לכיוון
הפרופסור וראיתי אותו מעביר את ידו בשערו, אות להמשיך ולהתקדם.
הלכתי עוד שני צעדים ושוב הסתובבתי, והפרופסור חזר על הסימן.
הייתי יכול להישבע שאני במרחק של מטר לכל היותר מאותה בחורה,
וכבר התחלתי להרגיש לא נעים להתקדם עוד, ולפתע הכה בי זיכרון
ישן ועמום, תמונה נשכחת מהעבר הרחוק, בה אני מתקרב בהיסוס אל
נערה היושבת על דשא, מצד אחד מתבייש להתקרב יותר מדי, ומצד שני
נדחף קדימה על ידי... על ידי...

על ידי פרופסור שטראוס. זה לא היה זיכרון עתיק כלל. בדיוק ברגע
שהבנתי את זה הסתובבה הסטודנטית אליי בחדות, כאילו הרגישה
פתאום שמישהו מביט בה מאחור, וצמצמה את עיניה בגלל השמש.

"הכול בסדר?" שאלה, ואז שמתי לב שאני רועד. מלמלתי משהו בתשובה
ומיהרתי לחזור אל הפרופסור.

"אתה קצת חיוור," אמר "מה קרה שם?"
"היה לי דז'ה-וו חזק מאד" עניתי.
"דז'ה-וו!" אמר הפרופסור "מה אתה אומר. טוב, זה כנראה פוסל את
האפשרות של שינויים בלחץ האוויר".
"אז מה זה כן יכול להיות?"
"צירוף מקרים, אולי? חכה רגע, גם אני רוצה לנסות. תשמור על
המחשב."
הוא הלך במהירות, ואני עקבתי אחריו על גבי מסך המחשב. תוך זמן
קצר גיליתי לאן מועדות פניו: ליד אחד העצים הקטנים שהיו פזורים
בדשא היה שטח מת. הפרופסור הקיף את העץ פעמיים בהליכה וחזר
באותה מהירות. אדמומית עלתה בלחייו ולא יכולתי להחליט אם היא
נובעת ממאמץ או ממבוכה.

"גם לך היה דז'ה-וו?" שאלתי.
"לא, שום דבר כזה" אמר. הוא סגר את המחשב והתחיל ללכת, ואני
עמו. כשיצאנו מטווח השמיעה של הסטודנטים שעל הדשא פנה אליי.
"כשעמדתי שם, ליד העץ, נתקפתי תשוקה חזקה מאד לטפס עליו."
"אני מבין שזה לא קורה לך הרבה בדרך כלל" אמרתי.
"אפילו כילד לא נהגתי לטפס על עצים" השיב "והגזע הדקיק ההוא
בוודאי לא היה מחזיק את המשקל שלי."

חזרנו למשרדו, שקועים במחשבות. הפרופסור פתח מגירה ושלף ממנה
משהו.
"הנה עותק של המפתח לחדר עם הקלטות" אמר "אני רוצה שתיקח אותו.
גש לשם, קח איזה קלטות שאתה רוצה ושב עליהן כמה זמן שצריך. אני
רוצה לדעת הכול על השטחים המתים האלה. באיזה מהירות הם זזים,
איפה הם נמצאים, מה הם עושים, איזה אנשים רגישים להם יותר.
הכול. אתה שומע?" קולו התחיל לרעוד מהתרגשות.

"יכול להיות שאני אחרוג ממכסת השעות שקבענו," אמרתי בזהירות.
"שכח מזה" ענה הפרופסור מייד "אני אשלם לך מהכיס שלי אם אצטרך.
אל תדאג. פשוט תתחיל לעבוד."



נכנסתי לחדר 154 נושא שש קלטות וכוס קפה מהמכונה. מרוב שהייתי
מרוכז בלהימנע מלשפוך את הקפה לא שמתי לב לגאיה, שישבה על
הרצפה וסידרה חלוקי-אבן אפורים במעגל.

"תיזהר על הרונות!" אמרה, אך זה היה מאוחר מדי. שמעתי את
האבנים מתפזרות ואיבדתי את שיווי המשקל. בדרך נס נפלו רק שתי
קלטות ונחתו על מושב הכיסא המרופד. את השאר הצלחתי להטיל על
השולחן, ביחד עם הקפה הרותח שהתיז על אצבעותיי.

"חרא!" צעקתי, ונפנפתי בכף ידי כמנסה לסלק צרעה שהתיישבה עליה.
כשהכאב נרגע קצת הסבתי את תשומת לבי לגאיה, שהסתכלה עליי
בתרעומת, ולאבנים שלה שהיו מפוזרות כעת על פני הרצפה כולה.
התכופפתי והרמתי שתיים מהן.

"חכה!" הרימה את קולה פתאום "תן לי את האבנים שהרמת. עזוב את
האחרות!"

הגשתי לה את האבנים המשוטחות, דמויות הביצה. הבחנתי שעל אחת
מהן חרוט ציור פשוט, בקווים ישרים, שנראה כמו רגלי צפרדע. גאיה
הפכה את האבנים בידיה. האבן השנייה הייתה חלקה.

"רונת המסתורין, רונת אודין" לחשה.
"מה זה אומר?" שאלתי.
"משהו גדול עומד לקרות," השיבה והרימה עיניה אליי. "משהו שנוגע
לכולנו. סוד גדול ונסתר עומד להתגלות."

שוב הרגשתי צמרמורת, וכעסתי על עצמי בשל כך. הסתכלתי סביבי על
שאר האבנים הפזורות. "מה היה קורה אם הייתי מרים, נניח, דווקא
את זה?" שאלתי והגשתי לה חלוק-אבן נוסף.  

גאיה העיפה בו מבט מהיר. "רונת המים. עליך להתחבר לרגשות
העמוקים שלך. לא לעשות רציונליזציה לכל דבר. ללמוד מהתחושות
הפנימיות. לא להכחיש אותן, ולא להיות נשלט על ידן."
צחקתי צחוק קצר, חלול. "את שוב עובדת עליי" אמרתי.
"אם ככה נוח לך להאמין" אמרה בשוויון-נפש והחלה לאסוף את שאר
הרונות.

הפעלתי את המחשב והתחלתי לעבוד. הפעולות הטכניות הסיחו תחילה
את דעתי מהמחשבות הטורדניות, אך ככל שהוספתי והתבוננתי
בתוצאות, כך הלך וגבר המסתורין של ה"חורים" האלה, כפי שכיניתי
אותם ביני לבין עצמי. הם היו בכל מקום בו הציב הפרופסור
מצלמות: באוניברסיטאות, בקניונים, בפארקים וברחובות. הם השפיעו
על כל אדם. הם עברו דרך עמודים וקירות כאילו לא היו שם כלל.
באחת מהקלטות ראיתי חור מסוג חדש: הוא היה גדול מהאחרים ולא נע
בכלל. במקום זה הוא הבהב: לעתים היה פעיל ולעתים לא. היה מדהים
לראות זאת מלמעלה. כשלא היה פעיל, אנשים עברו דרכו בלי שום
בעיה, וכשהופעל זזו פתאום כולם, כמו על פי צו, ועקפו אותו בלי
לשים לב בכלל. כמה חורים רגילים התנקזו אליו, ובפינת המסך נדמה
היה לי שאני מצליח לראות חור נוסף היוצא ממנו. נראה היה כאילו
כל אתר מרושת בעשרות או מאות נתיבים בלתי נראים, בהם נוסעים
כלי רכב ערטילאיים, איטיים כצב, שאינם ניתנים לתחושה בשום אופן
ישיר אלא באורח תת מודע בלבד. החלטתי לשתף את גאיה בתעלומה.

"זה פשוט מדהים" אמרתי בעודי מקרין לה קטעים נבחרים שאספתי
מהקלטות. "תראי: אדם הולך בצד שמאל של המעבר, ובלי שום סיבה
נראית לעין עובר לצד ימין. קבוצה של אנשים נעצרת פתאום על
מקומה ופונה ללכת בכיוון אחר. ותראי מה קורה כשמישהו נדחק או
תועה לתוך אחד מהחורים האלה: האישה הזאת חטפה התקף של עיטושים.
כאן מישהו נעמד במקומו ובוהה כמה שניות בחלל האוויר, וזאת שכאן
מתחילה לחייך לעצמה כאילו נזכרה בבדיחה. כל מקרה ספציפי אפשר
בוודאי לתרץ איכשהו כצירוף מקרים, אבל לא את כולם ביחד. יש לך
איזה רעיון? אני מבטיח שלא אצחק."

"אני לא יודעת מה לומר לך" השיבה. "הניחוש הטוב ביותר שלי הוא
ישויות אנרגטיות, או רוחות רפאים כמו שהיית קורא להן. אבל הן
לא נעות כל-כך לאט, ולא במסלולים קבועים, ובטח שאין כל-כך הרבה
מהן בכל מקום."

נאנחתי, מאוכזב. משום מה חשבתי שדווקא גאיה תוכל להסביר את
הדבר המטורף הזה.

"ואני זו שמתעסקת במיסטיקה, מה?" גיחכה.



וכך זה נמשך בימים הבאים. הקדשתי את כל זמני לעבודה על הקלטות
והזנחתי את כל חובותיי האחרים, כולל הבסיסיים ביותר, עד שחשתי
שאני יודע כל מה שיש לדעת על החורים האלה - מלבד, כמובן, מה הם
בעצם ומה הם עושים שם. על שולחן המחשב שלי הצטברו כוסות קלקר
מטונפות ועטיפות של חטיפים ממכונות שהיוו את עיקר תזונתי. בכל
מקום אליו הלכתי הייתי מדמה לראות גושים שחורים משונים חוסמים
את הדרך ומנסה לצעוד לתוכם בכוונה תחילה, אך במהרה גיליתי
שהייתה זו אשליה בלבד. החוש הלא-מודע שגילו המצלמות של
הפרופסור היה חזק ממני, ולמדתי בשנית את הלקח המצער מתקופת
ההתבגרות, לפיו כל עוד אינך מודע למניעים האמיתיים שלך, כל
פעולה שנדמה לך שתשחרר אותך מהם עשויה, למעשה, להיות באותה
המידה מטעמם.

גאיה קיבלה את המצב החדש בהבנה ולא הפריעה לי, ורק תקתוקי מקשי
המקלדת מאחוריי הזכירו לי מדי פעם את נוכחותה. הם, והערות
שהייתה זורקת מדי פעם לעברי, כגון "אני הולכת לקפיטריה, להביא
לך משהו?", "לא תקבל את העכבר בחזרה עד שלא תנקה את כל הזבל"
או "אתה יודע שהטלפון שלך מצלצל כבר שעה". הערה זו האחרונה
התקבלה כשהייתי עסוק במדידות שטחים וזמנים בסרט שתמצת
שתים-עשרה שעות צילום בקניון גדול.

"האלו" עניתי, ממשיך להסתכל על המסך.
"איזה צבע לעשות לחשמל?" ניגש אלכסיי ישר לעניין.
"מה?!"
"אני עובד על הקטע בסרט שמציג את הפולסים החשמליים בנוירון,
ואני מחפש צבע שייצג את החשמל. בסרט הקודם הם ציירו נקודות
אדומות זורחות כאלה. זה נראה לך סביר?"
"עשרים ושמונה בריבוע כפול פיי..." מלמלתי, מנסה לחשב בראש את
התוצאה.
"על מה אתה מדבר?" שאל אלכסיי.
"סליחה, אני מודד פה משהו בתוכנה" עניתי. "מה שאלת? חשמל? כן,
נקודות אדומות זה בסדר, תשאיר ככה."
"טוב. אז ניפגש מחר כמו שקבענו?"
"כן."
"אז להתראות, רוני" אמר אלכסיי וניתק.
"לעזאזל," אמרתי בשקט לעצמי "מהתחלה."
"אלפיים ארבע-מאות ששים ושלוש נקודה אפס אחד" אמרה גאיה.
נדרשו לי כמה שניות להבין על מה היא מדברת. "איך עשית את זה?"
תבעתי.
היא זזה קצת הצדה על מנת שאראה את מסך המחשב שלה ועליו את
המחשבון הווירטואלי. "מה המספר הזה אומר?" שאלה.
"זוכרת שהראיתי לך את החורים הפועמים האלה, שלא זזים? הם הרבה
יותר נדירים מהחורים הרגילים, וגם רחוקים יותר זה מזה. עד כמה
שהצלחתי לראות, יש רק אחד כזה בכל אלפיים חמש-מאות מטר מרובע
בערך."
"ומה זה אומר?"
משכתי בכתפיי והסתובבתי שוב למחשב שלי, להמשיך במדידות.



אלכסיי גידל זקן מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. החלפנו ברכות
ומהלומות דרך חיבה, ונכנסנו אל האולם שהשיג עבורנו פרופסור
שטראוס.
"אז איך הולך בעבודה הזאת שמצאת? איפה השלט?" שאל אותי בזמן
שהתעסק עם המקרן.
מצאתי את השלט. "אתה לא תאמין לי גם אם אני אספר לך."
"נו, ספר!"
"האולם לא יהיה שלנו כל היום. בוא, תראה קודם את הסרט שלך."
אלכסיי כיבה את האורות והפעיל את המקרן, ושנינו התיישבנו.
"צירפנו לסרט גם קריינות חדשה" אמר. "עכשיו אפשר ממש לשמוע מה
הקריין אומר."
"זה לבדו שווה את ההשקעה"
"הנה, זה מתחיל."

הסרט התחיל בקטע של המון-אדם צועד על מדרכה רחבה.
"גוף האדם הוא מכונה מופלאה, מורכבת מעל לכל דמיון" אמר
הקריין. שלחתי מבט אל אלכסיי והוא משך בכתפיו "לא אני כתבתי את
הטקסט" אמר.
התמונה קפאה, ודמות גוף תלת ממדית, שקופה למחצה, הולבשה על איש
אחד בהמון. מייד התמקדה בה המצלמה והדמות הוגדלה עד שתפסה את
המסך כולו.  
"מאות עצמות, שרירים וגידים," המשיך הקריין "מאות אלפי
קילומטרים של כלי דם, יכולות ראייה ושמיעה העולות על אלה של כל
מכונה מעשה ידי אדם-"
"עכשיו בא הקטע שלי, שים לב" אמר אלכסיי.
"על כל אלה שולטת מערכת העצבים המרכזית - המוח ועמוד השדרה."
על המסך הסתחרר מודל תלת ממדי של מערכת העצבים המרכזית, בצבעים
חיים להחליא.
"מאיפה השגת את זה?" שאלתי "זה נראה מדויק מאד"
"סיפור ארוך. אני אספר לך בהזדמנות."
"היחידה הראשונית הקטנה ביותר היא תא העצב - הנוירון. המוח
האנושי מכיל מאה מיליארד נוירונים בקירוב. כל נוירון מורכב
משלושה חלקים עיקריים-"
"זה כבר מהסרט המקורי," אמר אלכסיי "אבל שיפרנו את הצבעים ואת
החדות"
"הרבה יותר טוב ככה" אמרתי.
"אתה לא יודע כמה. במקור הקטע הזה היה הכי משובש, והקריין בכלל
נשמע כאילו הקליטו אותו מתחת למים."
"...המסרים עוברים מהאקסון לדנדריטים של הנוירון הבא אחריו דרך
הסינפסות, בצורת חומרים כימיים הנקראים נוירוטרנסמיטורים, אך
בתוך הנוירון עצמו המסרים מועברים באמצעות חשמל."  
"עכשיו מגיע הקטע שדיברנו עליו אתמול" לחש אלכסיי.

על המסך הוצג דגם של נוירון בודד. הדנדריטים שלו, אותן זרועות
שלוחות ומתפצלות המשמשות לו לקלט, השתרעו לצד שמאל, ואילו
האקסון - ערוץ הפלט היחיד - נמתח לצד ימין. הזרמים החשמליים
הוצגו, לצורך המחשה, בדמות כדורי אור אדומים, אמבות זרחניות
שזרמו לאיטן במורד הדנדריטים, מתנקזות אל גוף התא. "המידע
המגיע מתאי המוח האחרים עובר..." אמר הקריין, אך הפסקתי לשים
לב לדבריו ובהיתי במסך. גוף הנוירון עצמו פעם לרגע קט באור
אדום. עכשיו כבר ידעתי איפה ראיתי את תבנית התנועה ההיא בעבר.


ניסיתי לקום וכשלתי, כמעט שובר את משענת הכיסא. אלכסיי עזר לי
לקום.
"יש לך מחשבון?" שאלתי אותו, כמעט בצעקה. הוא נענע בראשו
לשלילה.
רצתי כאחוז אמוק אל חדר 154, שם השארתי את התיק שלי. גאיה
הייתה שם, אך התעלמתי ממנה. אם רק אצליח לחשב את השטח הכולל של
-

בכל פעם התבלבלתי מחדש, וחשתי כאילו עבר נצח עד שהצלחתי לבצע
את חישוב השטחים. רדיוס כדור הארץ ששת-אלפים שלוש מאות וחמישים
קילומטר, כפול אלף בשביל מטרים. מעלים בריבוע, מכפילים בארבעה
פיי, לחלק באלפיים חמש מאות...

נשענתי בגבי על הקיר, ידיי על בטני, צוחק כמטורף. אלכסיי הגיע
בריצה לחדר והוא וגאיה הסתכלו עליי, תמהים ומבולבלים. "לכדור
הארץ יש מודעות!" קראתי בין פרץ צחוק אחד למשנהו "מאה מיליארד
נוירונים בקירוב! זו פלנטה חיה! גאיה!"



פרופסור שטראוס השביע אותנו לא לומר לאיש דבר עד שנברר את
העניין לאשורו. אלכסיי החליט לעזוב את מקום העבודה שלו והצטרף
אלינו להמשך החקירה. גאיה הגיבה בשלוות נפש מפתיעה ורק אמרה
"ידעתי", ואני - ובכן, בשבילי זו הייתה רק ההתחלה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבא בתור הוא
סלוגן.







האין סוף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/1/06 10:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צמרון צף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה