אהבה נופלת עליך כשאתה לא מוכן לה, כשאתה בכלל לא משער שהיא
צריכה להגיע, ובפרט לך. ואתה כל כך עסוק בדברים אחרים, שאתה לא
מבין. אתה לא מסוגל להבין את זה. ואהבה זה לא דבר מפורש. זה
דבר מסובך שקשה בהתחלה להבין את זה. ועד שאתה כבר מתחיל להבין
את זה, אתה כבר שקוע בכל העניין ואפילו לא שמת לב שבכלל נכנסת
לזה. זה קרה לי, ואני מתארת לי שאני לא היחידה.

עדי היה השותף שלי במעבדה. הוא היה קצת חנוני. אבל הוא היה
הידיד הכי טוב שלי. בחיים לא חשבתי עליו בצורה כזו. בחיים לא
חשבתי על עדי בתור חבר. מצד שני גם היה לי חבר, אז לא חשבתי על
אף אחד אחר בתור חבר. היינו יושבים אחר הצהריים בחצר שלי. הוא
גר כמה מטרים ממני. ומדברים. הייתי יכולה לספר לו הכול. וממש!
הוא היה "החברה" הכי טובה שבת יכולה לבקש. מאור היה החבר שלי.
יצאנו כבר ארבעה חודשים. הוא למד שכבה מעלי ביב'. וכבר מסוף
שנה שעברה, הכרנו ובקץ במקרה נפגשנו ומזה העניינים התגלגלו
ונהיינו זוג אפילו בלי לשים לב. היה לנו חוק שלא מתראים במהלך
היום, ורק בסוף היום אנחנו נפגשים. לפעמים הוא היה מלווה אותי.
לפעמים עדי היה מלווה אותי. החיים התנהלו מעל לשטח במישורין
ובאופן חלק. או לפחות כך חשבתי.
"שיר"
"כן?"
"בא לך ללכת לראות הערב סרט?"
"לא יודעת. איזה סרט"
"נראה לי שיש סרט חדש. עם מל גיבסון אני חושב"
"באיזה שעה"
"בעשר?"
"בטח. תבוא אלי בשמונה?"
"שמונה??" שאל המום
"כן. שנדבר קצת."
"על מה?"
"לא יודעת. מה זה כבר משנה?"
"אני אהיה אצלך בשמונה וחצי. טוף?"
"אוקיי" נתתי למאור נשיקה ונפרדנו לשתי כיוונים שונים.
עדי הלך לצידי שקט, מביט באדמה ולא מוציא הגה.
"הכל בסדר, עדי?"
"כן. הכל טוב."
"אז למה הפרצוף?"
"סתם."
"אני לא מאמינה לך שזה סתם."
"למה לא?"
"כי אתה תמיד מחייך"
"עכשיו זה לא תמיד"
"למה? מה קרה?"
"אני ... עזבי. ביי" והתחיל ללכת לכיוון השני.
"עדי!" הוא לא הגיב.
"אני אדבר איתך אחר כך." ידעתי שלא נדבר היום, ורק מחר בשיעור
ביולגיה אני אכריח אותו לספר לי. לא ידעתי מה עבר עליו. ויותר
מכך, לא הבנתי למה הוא לא מספר לי. הוא היה מספר לי הכול. אני
הייתי הראשונה שידעה שהוא נכנס לבית החולים להוציא את השקדים
בכיתה, אני הייתי הראשונה שהוא ולילך נהייו חברים בכיתה ז'.
אני הייתי זו שהייתה שם לצידו בכל עת ועת, ואני ידעתי שאני
יכולה לשפוך את הלב שלי לפניו. לא הבנתי מה קרה הפעם שהוא שתק.
עדי היה ידוע בעובדה שהוא מדבר ומדבר, ומדבר... וכבר הבנתם.
מעניין למה באמת.
"שיר! יש לך טלפון!" צרחה אחותי איך שנכנסתי הבייתה.
"רגע!"
"הלו?" התנשמתי בכבדות
"כן, שיר?"
"כן..."
"זה מאור."
"כן" לא הבנתי מה הוא כבר יכול להגיד לי מכיוון שהפעם האחורנה
שראיתי אותו הייתה רק לפני כמה דקות.
"אני לא יכול לבוא בסוף לסרט הערב."
"למה?"
"אני צריך ללכת לאנשהו"
"לאן?"
"אההמ... אני לא יכול להגיד לך"
"למה?"
"כי אני לא יכול! שיר, תראי אני אדבר איתך מחר. ביי"
"ביי" עניתי והנחתי את השפורפרת. הוא לא יכול להגיד לי? מה זאת
אומרת? אני החברה שלו! הוא צריך והוא חייב להגיד לי הכל! לא
ידעתי שבאותו רגע, מאחורי הגב שלי, מאור היה עם ריקי, מיב' 2.
הוא היה איתה והכיר אותה כבר כמה שבועות, בלי שידעתי. מתי כן
ידעתי? כשהלכתי אליו באותו יום. החלטתי ללכת אליו, לראות מה
איתו. הוא פתח לי את הדלת ופתאום ריקי צצה מאחורי הגב שלו.
עטופה בסדין מצעים. הייתי המומה.
"שירי, תראי, לא ידעתי איך לומר לך..."
"אל תדבר איתי! אל תסתכל עלי אפילו! אני לא רוצה שום קשר
איתך!" התחלתי לרוץ לכיוון הכניסה של הבניין. יצאתי ופניתי.
הלכתי אל הבית של עדי. ידעתי שעל כתפיו אוכל למצוא מקום לבכות
עליו. דפקתי על הדלת, בשלב זה כבר בכיתי. הדלת נפתחה באיטיות.
עדי עמד בדלת, וברגע שקלט שאני בוכה, אמר:
"את בסדר? מה קרה?" ומשך אותי פנימה. התיישבתי על הספה הירוקה
של אימא שלו, ובכיתי.
"שיר? הכל בסדר? את רוצה לספר לי מה קרה?"
ישבתי שם בוכה, ומייללת כמה מילים. אם הייתי צופה מהצד הייתי
רק מבינה: "מאור" "בן זונה", "ריקי", "שונאת", ו"אוהבת". הוא
ניגש למטבח ושמעתי "פצצצ", הוא חזר עם כוס קולה. הוא הגיש
אותה. לקחתי אותה ולגמתי קצת. עדין היו לי מעט דמעות בגרון,
השתעלתי. זה היה מרגיע. הוא הביא לי לא סתם קולה, אלא צ'רי
קולה. אני מכורה לחומר.  הוא הביט בי. כמו ילדה בת 3, ששותה
חלב. הרמתי את מבטי אליו.
"הכל בסדר עכשיו?"
"בערך."
"את רוצה לספר לי למה את כל כך עצובה?"
"הלכתי אל מאור, ו..."
"ריקי הייתה שם" השלים אותה.
"מה?? איך אתה יודע?"
"כולם יודעים" אמר והשפיל את עיניו לרצפה. "כולם יודעים."
ישבתי מולו המומה.
"כמה זמן זה כבר מתרחש?" דרשתי לדעת
"כבר כמה שבועות"
לא אמרתי כלום. גם לא בכיתי עכשיו. אולי אם הייתי באמת מרגישה
איזה שהוא רגש כלפי מאור שהוא יותר מידידות, שלא לדבר על אהבה.
הדבר היחיד שהרגשתי באותו רגע היה הפתעה. ולא בהכרח אהבה.
הסתכלתי על מאור. הוא הסתכל על הרצפה.
"איך זה קרה?"
"הוא וריקי, התחילו לדבר, בעקבות איזה תקרית שהייתה. את זוכרת
שמאור הלך לאיזה הלוויה?"
"של בן דוד של אח של סבא שלו?"
"משהו כזה. אז זה היה גם אחיין של סבתא של ריקי. אז אחר כך
הולכים לבית של המנוח. ושם הם הכירו"
"הבנתי".
"שיר. אני מצטער שהיית צריך לגלות בצורה כזו".
"הייתה עוד דרך?" גיחכתי לעצמי.
"אולי אם זה היה ההפך..." אמר בלחש
"מה?" שאלתי אותו.
"כלום. כלום."
"אל תגיד לי כלום. אתה אמרת משהו, ואני רוצה לדעת מה אמרת"
"אמרתי. שאולי אם זה היה מהכיוון ההפוך... לא היית נפגעת כל
כך."
"מה זאת אומרת? ואיך זה היה קורה?"
"אם הייתי אומר לך את האמת"
"שהיא?"
"עזבי"
"עדי! אני רוצה לדעת!"
"שיר. אם את לא יודעת אני לא מתכוון לדעת להגיד לך"
"עדי!"
"שיר, אני אראה אותך מחר"
"עדי!"
"עזבי. תלכי הבייתה ותחשבי על כל העניין! ולא על העניין של מה
שאמרתי לך, אלא על מאור. ותשכחי מה שאמרתי לך. זו הייתה פליטת
פה."
הוא ליווה אותי לדלת, ועזבתי. הלכתי הבייתה ועשיתי אמבטיה
רגועה. לא חשבתי ישר, לא הבנתי על מה לעזאזל דיבר על לכיוון
השני ולא הייתי נפגעת. הייתי שכובה על המיטה על הגב כשנכנסה
לחדר מזי. קראו לה מזיראל, אבל אף אחד לא קרה לך ככה.
"נו? מה את עושה?"
התהפכתי והסתכלתי עליה מופתעת.
"אחות שלך הכניסה אותי" אמרה ונשכבה על המיטה לצידי. "למה
הפרצוף?"
"תפסתי את מאור עם ריקי"
"הפריחה הזו?? אל תשימי אליה. מגיע לך יותר ממאור, חוץ מזה. יש
לך עוד אופציה"
"מה?" קמתי והתיישבתי.
"מה זאת אומרת 'מה'?"
"זאת אומרת שאין לי מושג על מה את מדברת עכשיו"
"את לא יודעת על עדי?"
"עוד פעם עדי! אולי מישהו מוכן להסביר לי מה קורה פה???"
"עדי מאוהב בך!" הפציצה אותי
"מה??"
"כן, כבר שבועות וחודשים!!!"
"ולא שמתי לב??"
"היית עסוקה במאור.."
ישבתי שם. בוהה במזי. לא מבינה. ואז הבנתי. האסימון נפל, כפי
שאומרים. הבנתי. כל ההתנהגות שלו לאחורנה באמת הייתה מוזרה.
והשיחה בדירה שלו באמת גרמה לי להבין את זה. או ההפך. נראה לי.
ואני? האם אני מרגישה משהו כלפיו? האם גם אני אוהבת אותו
בחזרה? לא ידעתי לענות על השאלה הזו. באמת שלא ידעתי... לא
ידעתי מה אני צריכה לעשות. ליוותי את מזי הבייתה, חצי דרך.
השעה הייתה כבר עשר ושבעה דקות. התחלתי ללכת לכיוון הבית
כשלפתע הרגלים שלי נשאו אותי, מרצונם החופשי. התחלתי
לרוץ.ורצתי. ורצתי. וכשסוף סוף הגעתי, מצאתי את עצמי עומדת מול
פתח הכניסה של הבניין של עדי. שוב רגליי הובילו אותי מעצמם,
דרך שתי הקומות הראשונות וידי נקשה  על הדלת. לקחו כמה שניות
אבל הדלת נפתחה לאט. עדי עמד בפתח. לבוש טרנינג אפור וגופיה
שחורה. רכנתי אליו והתרוממתי קצת, מכיוון שהוא היה גבוה ממני.
ונתתי לו נשיקה. על השפתיים. והוא החזיר. עמדנו שם כמה דקות,
בפתח של הבית שלו, מתנשקים. כן. זו התשובה. כן, אני אוהבת
אותו... כנראה...