אין זה נדיר, בשעות כאלה של התלהטות הרוחות, שהעובדות נשכחות
או מתמסמסות לכדי בליל של השמצות, האשמות וחצאי אמיתות. למעשה,
רק שלושה שבועות עברו מאז נזרקה האבן הראשונה ברחובות הבירה
נפרושלים, ורק שבועיים מאז תבעה מצרים חקירה ארכיאולוגית מקיפה
בסמכות האו"ם לבירור העניין, וכבר כמעט אין איש זוכר את הספר
שהצית את כל המהומה - "ויעצמו במאד מאד" של הדוקטור
לארכיאולוגיה גדעון סתי מהאוניברסיטה העברית.  

"עברנו את מוקדון, נעבור גם את זה" הייתה תגובתם הראשונה של
מנהיגי הדת לספר הפרובוקטיבי שמחברו, כך נדמה, היה להוט אחר
הפרסום לא פחות מאשר אחר האמת, אך שנים ארוכות של חיכוכי
דתיים-חילוניים הגיעו עם פרסומו למסה הקריטית והפיצוץ היה
בלתי-נמנע. את ההתפרעויות בכביש בר-אמון ובלוקסור, כמו גם את
הפגנות הענק בתל אביב, נתניה ומצפה ח'ופו, סקרו מצלמות
הטלוויזיה די והותר. אנו ננסה להתמקד כעת בטיעונים שהעלה סתי
בספרו ולבחון אותם בעין ביקורתית ואובייקטיבית, ככל שניתן
בימים טרופים אלה - שלא כמו הרב הראשי לישראל, שקרע לאחרונה
קריעה ושיבר את מטהו לאות אבל, וטען שמוטב לו להיקבר כמות שהוא
באדמה מאשר להיחנט בארץ שבה אנשים "מוכנים בכלל לדון על הכפירה
שאין גדולה הימנה", כלשונו.  

ובכן, סתי אינו מהלך סחור-סחור, ומייד בפתח ספרו הוא קובע שכל
סיפורי התורה הנוגעים ליציאת המצרים מסולפים מעיקרם ואין הם
אלא הצטדקות שלאחר-מעשה וטשטוש עקבות. לאחר מכן הוא מתאר
השתלשלות עניינים חלופית הנתמכת, לדבריו, בממצאים רבים וגם
תואמת יותר את השכל הישר. את סיפור יוסף הוא מקבל דווקא, אם כי
בציניות אופיינית: "סיפור יוסף ואחיו [...], כמו רוב חלקו
האחרון של ספר בראשית, אמין ככל כתב אחר שמקורו באותה התקופה"
(עמ' 21). מה שבא לאחר מכן - ספרי שמות, ויכתוב ואפילו חלקים
מספרי בארץ ודברים - הוא האומר בעיניו דרשני. "קשה מאד
להאמין," הוא כותב "כי עם ישראל העצום והרב נכנע ללא מאבק
לדרישת פרעה להפכם לעבדים נרצעים" (עמ' 28). סתי אף מגדיל
לעשות ומוצא בכתובים עצמם סימוכין לטענתו כי פרעה המקראי לא
זמם דבר נגד עם ישראל אלא להפך, ניסה להוות דוגמא ולצמצם את
הילודה בקרב עמו שלו: "'ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד
היאורה תשליכהו' [שמות א' כ"ב] - לכל עמו, ולא לכל עם ישראל"
(שם).

הישראלים, טוען סתי ("בשנאה עצמית חילונית אופיינית", כמאמר
העיתון החרדי "יתד נוא-אמון"), הם אלה שהתחכמו ופרו ורבו
כהתרסה בפני התוכנית הכלכלית של פרעה ובפני השכל הישר. לא פלא,
אם כך, שבמהרה הפכו להלכה ולמעשה לרוב המוחלט בארץ ולשליטיה
בפועל, אם לא במוצהר. מכאן ואילך מתפצל סיפור העלילה על פי סתי
הרחק מזה המקובל ולובש צורה שונה לגמרי. "הסצנה בה משה ואהרון"
הוא כותב "מתייצבים לפני פרעה ומצווים 'קומו צאו מתוך עמי',
כמו גם זו בה פרעה המובס מתחנן לפני משה 'שלח את עמי!', אין
להן שום סימוכין והן אינן עולות בקנה אחד עם הידוע לנו על העת
העתיקה, שלא לדבר על עשר המכות שהכה האל את האגיפטים כדי
לשכנעם לצאת מהארץ, שהן סיפורי ניסים ונפלאות מופרכים וחסרי כל
בסיס" (עמ' 40), ובאותה רוח אתיאיסטית וסרקסטית הוא מוסיף:
"אנחנו אמורים להאמין שהאגיפטים נתנו מרצונם את כל רכושם
לישראל על מנת שיתנו להם לצאת מארצם, ולא רק זאת אלא שהישראלים
אפשרו להם לקחת אתם דווקא את כל מרכבות המלחמה, ולא רק זאת אלא
שבאמצע הדרך ניחם פרעה על מעשיו והחליט לחזור ולכבוש את ארצו
בכוח - ושהאל קרע בפניו את ים סוף בשנית והפעם הטביע את כל
חילו בתוכו. עם כל הכבוד, קל יותר להאמין בדרקונים ובפיות"
(עמ' 41).

בהמשך מתחיל סתי לגייס לעזרתו גם ממצאים מהשטח, ולא רק שאלות
רטוריות. "אם שש-מאות אלף אגיפטים שוטטו במדבר במשך ארבעים
שנה," הוא שואל "מדוע אין שום ראיות ארכיאולוגיות לכך?" (עמ'
59) - וזאת, מבחינה מדעית, הנקודה החזקה ביותר בכל הספר כולו,
משום שאין עליה עוררין, וגם המאמינים מתקשים לתרצה.

ומהו הסיפור האמיתי, אליבא דסתי? בני ישראל מעולם לא היו עבדים
בפועל, והאגיפטים לא גורשו מהארץ לאחר שניסו להכחידם, קל וחומר
לא שוטטו ארבעים שנה במדבר עד שיישבו את ארץ מצרים. האגיפטים
נטמעו בקרב בני ישראל בשלב מוקדם יחסית, ואינם קיימים עוד
כיום. אך אם אלו פני הדברים, מנין באו המצרים, ומדוע היה צורך
לשכתב את ההיסטוריה בספר התורה?

הסתכלות על האנשים המיישבים את מצרים, גורס סתי, מספקת את
ההסבר הדרוש. יש ביניהם כהי עור ובהירים, גבוהים ונמוכים,
צנומים ורחבי גרם, ותווי פניהם כמו נלקחו מכל רחבי הגלובוס -
ובזה בדיוק העניין. האימפריה שהקים המלך שלמה בישראל, שהשתרעה
ככתוב מהודו ועד כוש, היא שהביאה עבדים מכל הארצות הכבושות
לישראל למען יבנו את הפירמידות ובתי הכנסת הנישאים, והיא
שהגלתה אותם - למודת ניסיון העבר - לארץ מצרים השכנה ברגע
שגילו סימנים ראשונים של התקוממות או התרבות יתר על המידה,
ובכך "דנה אותם לחיות בארץ קטנה, צרה וקשה למחיה, שאימפריות
נאבקות עליה תדיר למטרות מעבר ומסחר, ולמלחמה בלתי פוסקת בשבטי
הילידים שחיו במצרים מאז ומעולם ואולצו לפנות את מקומם" (עמ'
175). אמירה זו האחרונה, שנסתרת על ידי הידע הארכיאולוגי
שברשותנו, היא המסגירה את האג'נדה הפוליטית שהנחתה את סתי
ומטילה ספק באובייקטיביות המדעית של שאר דבריו.

אך קן הצרעות כבר נפתח, ודומה שאיש אינו שואל מה בדיוק אמר סתי
וכמה תוקף יש לדבריו. החילוניים אימצו את הספר - ככל הנראה בלי
לקוראו בכלל - בתור ההוכחה הניצחת לכך שכל התורה מצוצה מן
האצבע. הדתיים אימצו אותו באותו האופן כהוכחה לכך שהחילוניים
חסרי תקנה בכפרנותם ויש לצאת למלחמת חורמה סופית נגדם, ואילו
המצרים למודי השנאה והסבל מצאו סוף כל סוף את השעיר-לעזאזל
שלהם, ולראשונה מזה מאות שנים מקבלת ישראל תשומת לב בינלאומית
ושלילית ביותר. נדמה שהמלחמה הפנימית והמלחמה החיצונית מתחרות
בעצמתן, והסוף מי ישורנו.

והיכן נמצא הדוקטור סתי בכל המהומה שיצר? השמועות בעניין זה
רבות ומגוונות, החל מזו הטוענת שהוא מתהלך מחופש לחרדי וכלה
בזו לפיה יצא להתחבא באחת מהמושבות בעולם החדש. גם עמיתיו
לשעבר באקדמיה מתחמקים מהעיסוק בעניינו. "מכל הבחינות עדיף
שהספר לא היה יוצא לאור" אמר אחד מהפרופסורים בפקולטה למדעי
הרוח, שביקש להישאר בעילום שם. "כמובן שהוא לא כולו מוטעה, אבל
יש זמן ומקום לכל דבר, וזה לא היה הזמן ולא המקום. אנשים לקחו
אותו יותר מדי ברצינות, אתה מבין? וזו בסך הכול דעה של חוקר
אחד, זו לא תורה מהנילוס".

חששו של הפרופסור מחשיפה מובן בהחלט לאור ההתפתחויות האחרונות.
שלשום פרצו חרדים משולהבים למתחם האוניברסיטה וניסו להצית את
בניין הארכיון, ורק בנס לא ניזוקו כתביו המקוריים של סוקרטס
היווני, מאבני היסוד של הפילוסופיה העולמית, שנשמרו שם. הרעיון
שקנאות דתית עלולה להרחיק לכת עד כדי השחתת רכוש ומסמכים
היסטוריים הוא כה מחריד, עד שנציגי שתי הדתות המונותיאיסטיות
הגדולות פרסמו הודעות גינוי חד משמעיות וחריפות, אך לרחוב שפה
משלו ונכון לעכשיו הוא הקובע את מהלך העניינים.

יחד עם זאת, נראה שעדיין לא הכול אבוד. קולות שפויים משני צדי
המתרס קוראים לשבת לשולחן הדיונים ולפתור את חילוקי הדעות
מפנים ומחוץ בצורה תרבותית. "האומה השלישית בגודלה בעולם,
שהביסה את כל תוקפיה ואף הצילה את הבריטונים ואת הגאלים
מציפורני הצורר הגרמאני לפני ששים שנה בלבד, בוודאי יכולה
להתמודד עם אתגרים כאלה" נכתב במנשר שהופץ אתמול ברחבי הארץ
"וכמו שנאמר בהגדה: בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש
ברוך הוא נותנם בידינו". האופטימיים מעריכים שהמהומות ישככו
בתוך ימים ספורים באותה המהירות בה התעוררו, וכולנו נוכל לשבת
סביב שולחן הסדר, לחגוג את חירותנו ולהודות לאל - לפחות ברוח
המסורת, אם לא באמונה של ממש - על שלא גזר עלינו נדודים במדבר
וסבל מתמשך אלא השאירנו כאן, בארץ הבחירה. ואולי, תוך שנים
בודדות, נוכל גם להסתכל בצורה נינוחה יותר ואמוציונאלית פחות
על ספרו של גדעון סתי ולתהות, מה בעצם קרה כאן באמת לפני שלושת
אלפים ושלוש מאות שנה...