ואת לא עצרת אותי,
נתת לי להבין בדרך הקשה
מה שידעת מראש שיקרה,
ונתת לי לעלות למונית
ולהתרחק משם בצער מתגבר והולך
הולך להרבה זמן. ובינתיים...
במונית אני נחנק מדמעות
אך בכל זאת נשאר. לא יורד.
ובחיפה אני נשבר.
איך לא עצרת אותי?
למה נתת לי להבין בדרך הקשה?
רצית שגם אני אדע מראש
שזו לא הייתה ממש פרידה,
אולי לאלה היוצאים בבוקר לעבודה
ואחר כך חוזרים, כן.
אולי לאלה הנפגשים כל יום
על ספסל הלימודים, כן.
אך לא לאלה המתרחקים למרחקים.
לא לאלה הנפרדים
לזמנים ממושכים,
קרים וארוכים.
לא לאוהבים שלא יוכלו לראות
האחד את השני רק בעוד
שניים או שלושה שבועות.
לא לנו.
לא לך - שמכיוון שלא צפיתי
מראש, את עכשיו כועסת
ולא לי - שעכשיו אני כועס
על כך שנתת לי ללכת.