|
ואת לא עצרת אותי,
נתת לי להבין בדרך הקשה
מה שידעת מראש שיקרה,
ונתת לי לעלות למונית
ולהתרחק משם בצער מתגבר והולך
הולך להרבה זמן. ובינתיים...
במונית אני נחנק מדמעות
אך בכל זאת נשאר. לא יורד.
ובחיפה אני נשבר.
איך לא עצרת אותי?
למה נתת לי להבין בדרך הקשה?
רצית שגם אני אדע מראש
שזו לא הייתה ממש פרידה,
אולי לאלה היוצאים בבוקר לעבודה
ואחר כך חוזרים, כן.
אולי לאלה הנפגשים כל יום
על ספסל הלימודים, כן.
אך לא לאלה המתרחקים למרחקים.
לא לאלה הנפרדים
לזמנים ממושכים,
קרים וארוכים.
לא לאוהבים שלא יוכלו לראות
האחד את השני רק בעוד
שניים או שלושה שבועות.
לא לנו.
לא לך - שמכיוון שלא צפיתי
מראש, את עכשיו כועסת
ולא לי - שעכשיו אני כועס
על כך שנתת לי ללכת. |
|
|
למה מתחכם?
מה קרה לימים
בהם הסלוגנים
היו אוהבים,
פשוטים ובצד
שמאל?...
אני אומר - הווה
נשוב אל המקורות
- סלוגנים של
עבודת אדמה ודרך
ארץ, סלוגנים של
אהבת ציון
ותנועות מחתרת,
סלוגנים יפים,
בראשיתיים,
סלוגנים על אונס
סאדיסטי של חיות
בר...
אביה האיום,
כמהה עד אין קץ
לימים הטובים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.