"תביא לי בבקשה משהו... חזק..."
הברמן הרים גבה בתמיהה, כמנסה לעמוד על טיבו של הלקוח החדש.
הוא היה צעיר, לבוש היטב, ילד טוב שכזה - לא כמו הלקוחות
הרגילים. אך במבטו היה צל של ייאוש.
"וודקה, אולי?" שאל.
"זה חזק?"
הברמן רכן לעברו, ידיו שלובות על הדלפק.
"אתה לא שייך לכאן," אמר לו בנימה חברית "יש משהו שאתה רוצה
לדבר עליו?"
הלקוח השפיל את מבטו. "מכרתי את החלומות שלי, ועכשיו זה נגמר"
אמר.
"אתה אחד מאלה!" הזדקף הברמן. "מוזר. הייתי בטוח שאתם יודעים
הכל על אלכוהול... ויותר מזה."
"זאת סתם סטיגמה," נאנח הלקוח. "אני לא יודע מה כל הסמים האלה
עושים לך, אבל את החלומות הם הורסים. תמיד."
"מה אתה אומר," אמר הברמן והושיט לו בקבוק בירה קלה. "אם ככה,
אני חושב שכדאי שתתחיל עם זה."
"תודה."
"אז מה, היו לך חלומות מעניינים?"
"ע"ח פלמינגו, מכיר?" שאל הלקוח. הברמן נענע בראשו לשלילה.
"לא? זה היה חודשיים בראש הטבלה. אז אולי ע"ח נהרות הקרח?"
"זה לא הטעם שלי," התנצל הברמן. "חלמת משהו ב-א'?"
"ארוטיקה? לא, זה לא התחום שלי."
"אה. דווקא הייתה תקופה שהיו לי חלומות נהדרים, אל"ף-אל"ף כמו
שאומרים, אבל כשניסיתי למכור אותם במעבדה, כל מה שיצא לי זה
חלומות שאני יוצא מהבית בלי נעליים."
"כן, שמעתי שזה קורה להרבה אנשים."
הברמן הנהן. מישהו נפנף לו מהקצה השני של הבר. "נמשיך אחר כך,
אם תרצה. טוב?"
"טוב."

הלקוח לא הבחין באישה הצעירה, שחורת השיער, שהתקרבה אליו
מאחור.
"לא יכולתי שלא לשמוע-"
"מה?" נרתע.
"סליחה," אמרה "לא התכוונתי להבהיל אותך. פשוט שמעתי מה
שדיברתם... אתה חלמת את עולמות-חדשים פלמינגו?"
"ומי את?"
"אוי, סליחה... אני דנה. היי."
"תומר."
"אני מתה על פלמינגו. חלמתי אותו איזה שלושים פעם. אני פשוט
נדהמת כל פעם מחדש, איזה מין בן אדם יכול לחלום כאלה-"
"פיטרו אותי," אמר תומר.
"לא נכון!" דנה כיסתה את פיה בשתי כפות ידיה. "הם לא
נורמליים!"
תומר משך בכתפיו. "התייבשתי. אין מה לעשות. זה קורה לכולם
באיזשהו שלב."
"אבל אתה עדיין מקבל תמלוגים, לא?"
"לא. החוזה שלי היה על כמות, לא על אחוזים. לא נשאר לי גרוש.
אני בקושי יודע איך אני אשלם על הבירה הזאת."
דנה הסתכלה לעבר הברמן, שהיה עסוק עם לקוחות אחרים ולא התעניין
בהם כלל. "תשמע, אני יכולה לשלם עליך, או ש..."

השניים נשענו, מתנשפים ומחייכים, על גזע אחד העצים בטיילת שליד
הים.  
"הפתעת אותי," אמר תומר. "אני לא מכיר הרבה בנות שיכולות לרוץ
ככה."
"אני מלאה הפתעות."
תומר הפסיק להעמיד פני אתלט ונשען בכפות ידיו על ברכיו, מתנשם
עמוקות.
"אני עדיין בשוק מזה שפגשתי אותך ככה במקרה," אמרה. "חודשים
שאני מחפשת את הבנאדם שחלם את פלמינגו. בחברה לא הסכימו בשום
פנים לומר לי."
"ברור שלא. יש עניין של סודיות, כדי שהמתחרים לא- אוי, אלוהים,
את לא מענק החלומות, נכון?"
דנה חייכה. בכביש עברה ניידת כיבוי אש, אורותיה האדומים שוטפים
את הטיילת.
"לא. אני סתם בחורה מהרחוב שחולמת להיות כוכבת. הבנת? חולמת?"
"אל תיפגעי, אבל אני מכיר את כל הבדיחות האלה."
"אה. אוקיי." דנה השתתקה והביטה אל הים.

תומר הזדקף כעבור רגע והעביר יד בשערו. "טוב, דנה-"
"אתה מבין, הקלטתי פיילוט פעם" אמרה, פניה עדיין לים.
"אה, באמת?"
"באמת. אחרי שחלמתי את פלמינגו שלך החלטתי שגם אני חייבת
לנסות. ארבעה חודשים מילצרתי כדי לממן את ההקלטה, והם דחו
אותה. אפילו לא חיכו לראות את הסוף."
"על מה זה היה?"
רוח קרה החלה לנשב. שתי דמויות בטרנינגים עברו לידם בריצה קלה.
דנה שילבה את ידיה ובחנה את תומר במבטה כמה שניות.
"אני יכולה להראות לך... אם תרצה."

תומר עצר מול דלת הזכוכית של הבניין, שעשרות שנים של פיח
מכוניות כיערו את חזיתו.
"זה קצת טיפשי שאני שואל, אבל - את לא מפחדת להכניס הביתה אדם
זר?"
דנה בדקה את תיבת הדואר. "לא אני זו שצריכה לפחד," אמרה כבדרך
אגב.
תומר קפא על מקומו. "מה זאת אומרת?"
"סתם, אני צוחקת" השיבה וחייכה אליו, אבל משהו בחיוכה היה
משונה, כאילו היה רחב מדי במילימטר אחד.
"אתה בא?"
"א-אני לא יודע, כבר די מאוחר" אמר תומר.
דנה התקרבה אליו. "חשבתי שבן אדם שחולם עולמות-חדשים יהיה קצת
יותר הרפתקני," אמרה. שערה הפיץ ניחוח עדין של ורדים. "נו, אל
תהיה כזה. אני לא נושכת."

מן המטבח נשמעו נקישות כלי מתכת וחבטות דלתות של ארונות. "אני
מייד איתך," קראה דנה "שב, תרגיש בנוח. אני רק לא זוכרת איפה
שמתי את ה..."
תומר התיישב בזהירות על הספה. על הקיר שמולו ריצדו צללים שאת
מקורם לא הצליח לזהות, והדבר הפחיד אותו. הוא קם והתקרב בשקט
אל הדלת. היא הייתה נעולה, ולא היה בה מפתח. דנה הופיעה בפתח
המטבח, בידה קסדת חלימה.

"מה אתה עושה? למה אתה לא יושב?" שאלה וניגשה אליו בצעד מהיר.

"לא כדאי שנדבר קודם? או..."
"לא! אתה תחלום את החלום שלי!" הוא ניסה להתחמק ממנה אך גילה
שגופו שותק. היא חבשה את הקסדה לראשו בכוח.
"תני לי ללכת..." לחש, מבועת.
דנה התקרבה אליו עוד יותר. צללים שחורים משחור ריקדו על כל
הקירות. ניצוץ משונה הופיע בעיניה.
"ישנם יותר דברים בשמים ובארץ משאי-פעם חלמת" אמרה, ולחצה על
כפתור ההפעלה.  

הוא עמד בלב מישור עשוי בטון שהשתרע קילומטרים רבים לכל
כיוון. מעבר לו, מאחורי קו האופק ומטושטשים בשל המרחק העצום,
התנשאו מגדלים אדירים, שראשם גבוה כל כך עד שהתמזג ונעלם הרחק
בשמי הטורקיז. הם היו נטושים אלפי שנים, ידע: מצבות אילמות
לתרבות נשגבת שהייתה ואיננה. השמש הייתה כתומה, ענקית אך לא
מסנוורת, כעיגול נחושת מבריק שנקבע בכיפת השמיים. הוא החזיר את
מבטו לבטון. סדקים ענקיים, גדולים כבניינים, נפרצו בו. בעודו
מתבונן בהם המריא מתוך הסדק הקרוב פלמינגו ורוד יפהפה, ואחריו
עוד אחד, ועוד אחד. להקות של פלמינגו יצאו מהסדקים וטסו אל
השמיים, מתוות מסלולים לולייניים, מורכבים ומשתלבים זה בזה,
כמו דרקונים מאגדה סינית.

זה היה החלום שלו. עולמות-חדשים פלמינגו. הוא הרגיש בבית.
אי-שם במעמקי מחשבתו ידע שמשהו אינו כשורה, אך תחושות החלום
היו מרגיעות וחזקות. ומכיוון שהיה זה החלום שלו, הוא ידע מה
עומד לקרות: בעוד רגע ימריא הוא עצמו ויצטרף אל הפלמינגו
במעופם. הוא פרש את ידיו לצדדים ככנפיים, עצם את עיניו וחיכה.

תומר פקח את עיניו. הוא עדיין היה על הקרקע, וכעת היה לילה. רק
תוואי המגדלים הרחוקים שורטטו באור רפאים קלוש, כמו ירח מבעד
לעננים. בהלה אחזה בו. זה כבר לא היה החלום שלו, וגרוע מכך:
הוא חש בנוכחות אחרת, זדונית, מרוחקת אך מוחשית לגמרי, הצופה
בו ומנווטת את מהלך החלום לרצונה. בחלון אחד המגדלים הופיע אור
זהוב, כלהבת נר, ריצד לרגע ונעלם, ומייד הופיע אחר. תומר ידע
שעליו להתעלם מהאורות המתעים, אך לא הצליח לנתק את מבטו. הם
קראו לו, משכו אותו אל המלכודת, והוא לא הבחין בה עד שהיה
מאוחר מדי. הוא נפל לתוך אחד הסדקים.

הנפילה נמשכה זמן רב, בחשכה גמורה. תומר תהה אם ייפול כך לנצח,
אך כעבור רגע הבחין באור עמום הרחק מתחתיו, שהלך והתחזק. זה
היה אגם - לא, ים, אוקיינוס של לבה רותחת, והוא צלל ישר אליו.
גלי חום צורבים היכו בו.

"אני חולם, אני חולם" ניסה לשכנע את עצמו, אך מהמעמקים ענה לו
קול: "לא עוד חלום, כי אם הסוף המתקרב."

הלבה החלה רוגשת, מאיצה, מסתחררת, ומעין המערבולת קם ועלה
היצור הנורא ביותר--

תומר התעורר, צועק בקול רם, לתוך האפלולית של חדר החלימה. לרגע
בהה במכשור שסביבו: המוניטורים, יחידת ההקלטה, הפנס האדום
שמטרתו לאותת לחולם שהכיוון אליו מתקדם החלום אינו רצוי, ומרסס
מי הורדים בעל המטרה ההפוכה. הוא הוריד באיטיות את הכיפה
האלקטרונית שחיברה אותו למחשב. הדלת נפתחה, מלבן מסנוור של אור
צהוב, והטכנאית נכנסה פנימה.

"בוקר טוב," אמרה ביובש. "אם תמשיך ככה, בסוף באמת יפטרו
אותך."
תומר הביט בה, מבולבל, מצל על עיניו בידו. "את ראית את זה?
הקלטת את זה?"
"נו, מה? בחיים לא ראיתי בן אדם מחרבן חלום ככה."
"מה?!"
הטכנאית נאנחה. "אתה בונה את כל המתח הזה עם הפיטורין, הבריחה
בלי לשלם, דנה המסתורית, עולה אליה לדירה - אשכרה סרט אימה,
ואז הקסדה שלה מתקלקלת. מה זה צריך להיות?"
"מה פתאום מתקלקלת?"
"מאיפה אני יודעת? זה החלום שלך."
תומר הזדקף לישיבה, ידו על מצחו. "נראה לי שאת נרדמת," אמר.
הטכנאית נפנפה בידה בביטול. "מה שתגיד. אני זזתי."
תומר קם והלך באיטיות אל חדר הבקרה הסמוך, נשען מדי פעם על
הקיר. החלום שלו עדיין היה פתוח על המסכים, קפוא בתמונה
הראשונה. החלומות תמיד נראו משונים בוידיאו, ללא ההעצמה הרגשית
שסיפקו הקסדות. תומר לחץ על הכפתור.

"תביא לי בבקשה משהו... חזק..." השמיעו הרמקולים.

הוא הריץ קדימה.

"...כזה. אני לא נושכת"

עוד קדימה.

דנה לחצה על כפתור ההפעלה.
דבר לא קרה.
"אוף, לעזאזל!" קראה, מסירה ממנו את הקסדה ומטיחה אותה ברצפה.
"פעם שלישית שהיא מתקלקלת! נמאס לי, אני אכתוב על זה לעיתון."
הדלת הייתה עכשיו פתוחה. תומר החל לסגת לכיוונה. דנה אספה את
שערה שנפרע.
"אני מצטערת," אמרה. "אולי תבוא בהזדמנות אחרת? באמת כדאי לך
לראות את החלום הזה."
"אולי באמת," ענה ויצא אל המסדרון האפור.

המסך השחיר, והלוגו של "חלומות פז" הופיע עליו. זה הכל. המכונה
לא הקליטה שום דבר נוסף. לא פלמינגו, לא הנפילה לתוך הסדק,
לא--

זה היה החלום שלו. השאר, יהיה אשר יהיה, לא היה חלום.

תומר יצא כושל מהבניין, מעביר כאוטומט, מתוך הרגל, את הכרטיס
ביציאה. בחוץ החל השחר לעלות על העולם האמיתי והמוכר... עד
לאותו יום.