[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ברק יעקובוביץ
/
בבוקר מול המראה

הרגשת התסכול אפפה אותי באותו בוקר יפיפה, השמש זרחה במלוא
הדרה, השמים היו תכולים, גם לא היה חם מדי, וגם לא היה קר מדי,
יום נעים ונחמד, היה לי יום חופש מהעבודה כי זה היה יום ההולדת
שלי.
אני לא טיפוס שאוהב ימי הולדת, כי אני מתעורר עם ציפייה כל כך
גדולה ליום נפלא, ואז מוצא את עצמי מאוכזב מסדר האירועים
והמעשים שעשיתי באותו יום. זה כבר יום הולדתי ה-20 אז כבר יש
לי ניסיון, אמנם קטן אבל ניסיון בנושא, והחלטתי מבעוד מועד
שאני קם בתחושה שלווה, בלי ציפיות, כי ידוע שכשגודל הציפיות -
כך גודל האכזבות. יצאתי מהשמיכה בלי הרבה חשק, נעמדתי מול
המראה, הסתכלתי על עצמי בתהייה - מה יהיה הסוף איתי, הרכנתי את
הראש והתחלתי במלאכת ההתעוררות, השפרצתי מים על הפנים, ניקיתי
את העיניים מכל הג'יפה שהצטברה בלילה, שמתי קצת משחת שיניים על
המברשת וצחצחתי באדישות כזאת, בלי כל חשק בכלל לנקות את
השיניים, רק בשביל לרשום V ולהגיד ''גם את זה ביצעתי''. טוב,
אולי גם כדי להעלים את הריח הרע.
היה לנו בית גדול, שתי קומות. בקומה הראשונה היה את החדר של
ההורים, המטבח ופינת האירוח; בקומה למעלה היה את החדר שלי ושל
אחי הקטן, בן העשר. היו שירותים משותפים וגם פינת טלוויזיה
נחמדה. לאחר שביצעתי את צרכיי התחלתי לרדת במדרגות באדישות,
ידעתי שכבר כולם ערים, אני כבר מכיר את הטקסט בעל פה בימי
הולדת: "בוקר טוב, אוי, נכון, זה היום - יום ההולדת שלך, מזל
טוב!". זה מה שציפיתי שיקרה, כשנכנסתי למטבח ראיתי שהוא ריק
וקצת נדהמתי, לזה לא ציפיתי. נשאר פתק על השולחן.
"בוקר טוב, איתי! אני הייתי צריכה לצאת מוקדם, יש לי השתלמות
בבית הספר, ואבא יצא לצבא מוקדם בשל המצב הבטחוני במדינה,
ויוחאי הלך אתמול לישון אצל חבר, תכין לעצמך ארוחת בוקר ואני
אהיה איתך בקשר. אוהבת, אמא". שמתי לב לשעון וראיתי שגם אני
התעוררתי מאוחר, כבר 8:15.

הכנתי לעצמי ארוחת בוקר זריזה, מכיוון שהייתי חסר כוחות באותו
בוקר, אז פשוט שפכתי דגנים לצלחת, מזגתי קצת חלב, ואכלתי. ממש
ארוחת בוקר נהדרת ליום החג שלי. אבל אני לא מתלונן, כי בכלל לא
היו לי ציפיות. החלטתי לחזור למעלה ולהעביר את הזמן מול
הטלוויזיה עד שיקרה איזה אירוע מעניין, פתחתי והיה מבזק חדשות
מיוחד, הסתיים הפינוי של גוש קטיף, המדינה בסערה, ובכל ערוץ
מתייחסים רק לנושא הזה. אני גר רחוק מקו העימות, ואני גם לא
מביע את דעתי, כי פשוט אין דיעה נכונה ורק הזמן יגיד אם זאת
טעות או לא. החלטתי שמספיק ראיתי והחלטתי להמשיך הלאה, לעשות
משהו אחר, הכיוון הוא לצאת מהבית, החלטתי שאני רוצה לצאת לריצת
בוקר קצרה בים, זהו אחד הדברים האהובים עליי, לרוץ מול הגלים,
הריצה מנקה לי את כל המחשבות וגורמת לתחושה נפלאה. וכך היה.

חזרתי מהים תשוש, עייף ומלא חול, אך מאוד מאושר. אמרתי לעצמי
שלפחות עשיתי משהו שכיף לי לעשות ביום ההולדת הזה ומצידי עכשיו
ללכת לישון, ולהתעורר רק מחר. נכנסתי לאמבטיה כדי להתקלח,
להעיף את כל החול. התקלחתי כמה שיותר מהר, הורדתי את ארגז החול
ממני, סגרתי את הברז ונעמדתי שוב פעם מול הראי. הפעם הבחנתי
במשהו שונה, תמיד כשאני מסתכל על עצמי אני חושב שאני נראה
משונה, אבל הפעם באמת היה משהו משונה, הייתי מכוסה באזור
החלציים במגבת ירוקה, ובמראה היא הייתה אדומה. לפני שהספקתי
עוד לחשוב איך זה יכול להיות, התחלתי גם לשמוע קולות. "תן לי
להנות מיום ההולדת", הקול אמר לי. הוא חזר על המשפט שלוש
פעמים, ופתאום שמתי לב שהשפתיים שלי במראה זזו בלי שהזזתי
אותן, זה אני מהמראה שדיבר אליי. שאלתי אותו למה הוא מתכוון
ומי הוא בכלל, ואיך זה שהמראה מדברת עליי. הוא אמר לי שהוא
ההפוך ממני, והוא רוצה להנות מיום ההולדת ולהוציא ממנו את הכי
טוב שאפשר. שאלתי אותו מה הוא רוצה שאני אעשה.

הוא, או אני, או מי שהוא לא, הוא אמר לי שזה מאוד פשוט: שאני
אסתכל עליו או על עצמי לתוך העיינים, אספור עד שלוש, ואז
נתחלף. פחדתי מאוד וגם אמרתי לו את זה. "מה יש שם בדיוק? ואיך
אני אחזור?'' שאלתי. הוא אמר לי שאני כבר אראה, וברגע שיום
ההולדת יחלוף אני אעמוד מול המראה ונתחלף בחזרה.
לרגע חשבתי על הנושא והבנתי שגם ככה אני לא אהנה מיום ההולדת
הזה, אז אני אסכים. לא ידעתי שמדובר במלכודת מסוכנת שעלולה
להיגרר לאסון לכל היקום! או לכל כדור הארץ. טוב, נו, סתם
אסון.
אמרתי לו "בסדר, אני מוכן לקחת את הסיכון. גם ככה החיים שלי
כנראה לא טובים אם אני לא נהנה מיום ההולדת של עצמי''. הסתכלתי
על עצמי טוב טוב בעיניים וספרתי עד שלוש.

מצאתי את עצמי שוב באמבטיה, רק הפעם עם מגבת אדומה. ודרך המראה
ראיתי את עצמי עם מגבת ירוקה, מפנה אליי את הגב. הסתובבתי
וראיתי שכל הצדדים הפוכים, ממש כמו במראה: המקלחת - במקום
להיות בצד ימין היא בשמאל, השירותים - במקום להיות בצד שמאל הם
בימין, וכד'. יצאתי החוצה ונדהמתי.
פינת הטלוויזיה עמדה מולי וגם החדר שלי בהמשך. זה לא מה
שהבהיל, מה שהבהיל זה שהכול למטה. פתאום שמעתי צעקה מלמעלה:
"איתי, בוא לחדר שלנו רגע". זה היה הקול של אמא שלי. עליתי
למעלה במהרה, היא לבשה מדי צבא, היא הייתה בדרגת רב סרן. ואבא
שלי היה לבוש בחליפות עסקים. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה
8:15. כנראה שהזמן בעולם המקביל לא משתנה. "איתי, מתוק שלי,
אנחנו ממהרים לעבודה. כבר עוד מעט לילה, אז תכין לעצמך ארוחת
ערב ואל תעשה בעיות ליוחאי, הוא אמור לחזור מחבר''.

הייתי כל כך מבולבל, לא הבנתי מה קורה איתי. השעה לא הייתה
8:15 - השעון קפא במעבר בין המקומות, והשעה לפי השעון בבית
הייתה 20:15, הסתכלתי החוצה וראיתי חושך. למה הם הולכים לעבודה
בלילה? לפני שהספקתי לשאול אותם את כל מבול השאלות שהתרוצצו לי
בראש הם כבר נעלמו, ונשארתי שוב פעם לבדי בבית, רק שהפעם ערב.
הייתי עסוק בהרהורים ורחמים עצמיים על איך שרק אני מסתבך
בסיטואציות מוזרות כמו אלה, כשלפתע נפתחה הדלת. קול גברי חזק
צעק "מי בבית?". קפאתי על מקומי.

עוד פעם נשמעה הקריאה: "מי בבית? איתי, אתה פה?". ירדתי למטה
ועניתי בקול רועד: "כן, אני פה". הוא ענה לי: "יופי. תקשיב, יש
לי לימודים מאוד חשובים באוניברסיטה ואני חייב ללמוד, אז אל
תחשוב בכלל על להפריע לי''. לא הבנתי מי זה בכלל, ומה הוא רוצה
מחיי, רק ברגע שמיקדתי את מבטי אל עבר השרשרת שלו, ראיתי שרשום
שם באותיות קידוש לבנה "יוחאי" והבנתי.

אמרתי ליוחאי שאני מבטיח שאני לא אעשה רעש, ואז פתאום עלתה לי
המחשבה, שאם אני הקטן, זה אומר... הלכתי מהר לראי וראיתי שאני
נמוך בכמה סנטימטרים, עם תווי פנים של ילד. לא האמנתי. צבטתי
את עצמי כדי לראות שזה אמיתי, כמובן שהסתכלתי יותר לעומק, אולי
האיש מהמראה שדומה לי כל כך מנסה למתוח אותי או משהו, אבל הוא
זז בדיוק כמוני. באותו הרגע עלתה לי השאלה לראש: מה יהיה
עכשיו?! האם אני תקוע בעולם הזה באופן קבוע?!

החלטתי לעשות מעשה במקום להיבהל מהצל של עצמי במראה, וללכת
לחבר שלי, ערן, אני מכיר אותו בערך מהגן - אולי יהיה לו
פיתרון, אם הוא בכלל נמצא בעולם המוזר הזה. יצאתי החוצה
ונדהמתי לגלות: הכול היה הפוך, אנשים נסעו בצד שמאל, רמזור
אדום מאפשר מעבר, רמזור ירוק מורה על עצור, השמים בצבע אדום
והאדמה בצבע כחול. נבהלתי, חשבתי שאני נופל בהתחלה.
ניסיתי להמשיך כאילו הכול רגיל, והגעתי אל הדירה של ערן,
שהייתה בצד השני של הרחוב כמובן. דפקתי בדלת ובן אדם שדומה
מאוד לערן, רק טיפה יותר גבוה מהרגיל, הוא אמר לי: "כן, אפשר
לעזור לך?".

לא ידעתי מה לעשות, הוא בכלל לא מכיר אותי, הוא כנראה חושב
שאני באתי להתרים או משהו כזה. לא ידעתי מה להגיד לו. פשוט
קפאתי על מקומי. לאחר כמה שניות של שקט החלטתי להגיב, ועוד
יותר מזה - ללכת על כיוון התקפי: "מה, ערן, אתה לא מזהה אותי?
אני איתי, החבר הכי טוב שלך!". ערן ענה לי: "על מה אתה מדבר?
אני ממש לא סובל אותך, מהרגע שניסית לגנוב לי את הבחורה הזאת
בכיתה ח' לא סבלתי אותך".

הייתי עוד יותר בהלם, ועוד יותר מזה מיואש. הבנתי שמעכשיו אני
צריך להתחיל לחשוב הפוך, כמו בעולם הזה.
חזרתי הביתה. התחלתי לעכל את מה שקורה. בעולם הזה הזמן שונה,
מה שאומר שלעולם לא יהיה זמן שיקביל לזמן סיום יום ההולדת שלי
בעולם השני, מה שלוכד אותי בעולם הזה לנצח. תמיד במצבים כאלה,
כשאני מרגיש חוסר אונים מוחלט, וזה קורה לי הרבה, אז הפיתרון
האולטימטיבי זה ללכת לים ולעשות פעילות ספורטיבית, אבל עכשיו
שאני בעולם מקביל אני צריך לחשוב הפוך, ולכן החלטתי ללכת
לישון. פשוט לשים את הראש על הכר ולשכוח הכול.
אחרי שטעיתי שלוש פעמים בכניסה לחדר שלי, סוף כל סוף מצאתי את
החדר שלי. זרקתי את עצמי בהתחלה על הרצפה, כי שכחתי שהמיטה בצד
השני, אז קמתי והפעם הסתכלתי איפה המיטה ונשכבתי עליה, לא
ידעתי כמה הרעיון של לישון יועיל לי.

תוך דקות נרדמתי, אבל המוח לא הפסיק לעבוד, הוא חלם חלום,
בחלום מצאתי את עצמי בחדר מראות, מכל מיני סוגים, מכל סוגי
הקימורים שיש, מאלפי זוויות. בכל מראה ראו אותי כמו שאני, רק
משהו קטן אחד שונה. התחלתי לחפש את אותו אחד שנראה בדיוק כמו
שאני נראיתי כשהייתי בעולמי שלי. ולבסוף מצאתי, זנוחה בצד, ואז
התחלתי לדבר אל עצמי, ושאלתי את עצמי ''נו, מתי אני אחזור
לעולמי שלי?''. אני שבמראה אמר לי שהוא מצטער על אי-הנוחות
והוא לא התכוון ליצור בלגן כזה, ושהוא בכלל לא נהנה מיום
ההולדת כי אף אדם פה לא מזהה אותו. ביקשתי ממנו שנחזור חזרה,
והוא אמר לי שזה הכול תלוי בי ולא בו - ''כל מה שאתה צריך זה
להראות את עצמך כמו שאתה, תלת מימדי''. איך שהוא אמר ''תלת
מימדי'', המראה התפוצצה, כל המראות שבחדר התפוצצו, ואז נשארה
רק מראה קטנה אחת, מראה כזאת של ספרים במספרות, שרוצים להראות
לך איך הם סיפרו אותך מאחורה. ואז לפתע יד הופיעה במראה הזאת,
ודפקה על המראה מהצד השני. באותו שנייה התעוררתי ושמתי לב
שדופקים בדלת.

אמרתי מתוך שינה "כן", ומהצד השני זאת הייתה אמא. "חזרתי,
איתי, מה שלומך? איך עבר היום?". אמרתי לה שבסדר והתחלתי
להתעורר, הרגשת שמחה תקפה אותי בתחילת לילה זה, הירח היה חיוור
בצורת בננה, לא היה אף כוכב, הייתה לי הרגשה שזהו - נגמר יום
ההולדת שלי בעולם שלי. יצאתי מהשמיכה עם המון חשק, נעמדתי מול
המראה, הסכלתי על עצמי בתהיה - מה קורה בעולם שלי, הרכנתי את
הראש והתחלתי במלאכת ההתעוררת, השפרצתי מים על הפנים, ניקיתי
את העיניים מכל הג'יפה שהצטברה ביום, שמתי קצת משחת שיניים על
המברשת וצחצחתי עם המון רגש, ממש כאילו היום אני הולך לנשק את
אהבת חיי, ממש כדי ממש לנקות אותן טוב.
לאחר מכן שלפתי מהארון שהיה מתחת לכיור מראה קטנה כזאת,
וכיוונתי אותה לעברי. ואז ראיתי אותו, או את עצמי ליתר דיוק,
במראה הגדולה. הוא אמר לי "אתה רוצה לחזור בחזרה?" שלוש פעמים,
ורק בפעם השלישית השפתיים שלו במראה זזו. אמרתי לו שכן, מאוד.
הוא אמר לי תודה רבה על ההחלפה, ושיותר הוא לא יפגוש אותי,
ברגע שהוא חוזר הוא ינפץ את המראה הקטנה כדי לא לגרום לטעויות
כמו אלה לחזור. הוא אמר לי להקיש על הזכוכית שלוש פעמים, וכך
עשיתי. אחרי שנייה מצאתי את עצמי שוב בחדר האמבטיה המקורי
שלי.
בהחלט זה היה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי, בשבילי הכי כיף
להיות ביום הולדת במקום שאף אחד לא מכיר אותך, או שאולי אתה לא
מכיר אף אחד. לאחר מכן חזרתי לחדר שלי, בדיוק איפה שהוא צריך
להיות, נשכבתי על המיטה שלי בנוחות, ואז פתאום שמתי לב שהשאירו
לי מתנת יום הולדת. לא רציתי לפתוח אותה אבל הייתי סקרן אז
קמתי והתחלתי לפתוח אותה, ראיתי שבפתק רשום "לא היה לי לב
לשבור, אז הבאתי לך מתנה. על החתום, עצמך". פתחתי את הקופסא
ולתהדמתי מצאתי מראה קטנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל יום חמישי
כשאמא לא רואה
אני מוצצת לכלב
של השכנה.

זונה
פוטנציאלית
בנאום הבת
מצווה
שלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/1/06 19:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ברק יעקובוביץ

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה