עוטף אותי בשתיקה,
מול שקיעה אדומה רחוקה,
על מרבד קסם,
מוצף אהבה טהורה.

עוטף אותי בך,
חושף עוד פיסת אמת
והשמש מתרחקת ונבלעת-
שמש אדומה בוערת
בים אדום סוער.

וההרים מגוננים סביב לדרך,
בין מיליוני מחשבות ומבטים,
על אם הדרך, שנינו יחד
מתרפקים מול השקיעה
במין שלווה, לאור שתיקה.

והקור עושה צמרמורת,
מתקרבים קרוב יותר,
אין ספק שזה הרגע
בו צריך להלחם.

מול שקיעה אדומה בוכייה
ישנו ים אדום מחויך,
ועיני אש מאוהבות,
נבלעות בעין הסערה,
סערה כחולה,
עם לב אדום,
בתוכו תבער היא לעולם.

כי אין מקום לשאלה,
אין פרידה, אין תקווה,
יש חיים יפים ביחד,
היא בתוך ליבו
והוא בתוך ליבה,
יש שקיעה,
אדומה- סגולה,
שמזכירה כי המחר-
עוד לא רחוק
והקור הוא רק עוד רגע
בו השמש צריכה ללכת למקום
אליו אפילו הגלים בגאוותם,
לא מגיעים.

מקום אליו תגיע לבדה
וההרים, מגוננים,
עליו, בדרך לליבה.

7.9.2005

לים, הסערה, האושר, השתיקה,
השאלה, התשובה, האמת,
המבט, האור, הנשמה,
הלב. בדרך ללב שלך.