שבת בבוקר יורדת לאט לאט מהמיטה...
שקט בסביבה...
פותחת ארגז ישן נושן...
מחפשת שם ספר שקראתי מזמן...
מחפשת גם קצת תמונות ישנות...
ספר כתובות ...
והרי זה הזמן הכי מתאים...
ככה לפני החגים...
לאחל בירכת שנה טובה לשכנה...
לאחל גם לדודה הזקנה...
וגם לך חברתי היקרה...
כן את מהצבא...


בין כל החפצים ...
בין כל הסמרטוטים...
מצאתי אותך ספר חלומותיי...
אלבום חיי
היתה שם תמונה ישנה...
אני בשמלה לבנה...
מחזיקה את ידה של אימי היקרה...
פוסעת בשקט לאיטי...
מביאה היא אותה עד פתח גני...
ושם שוד ושבר...
הילדה הכי סוררת...
זו שמטפסת על הגדרות...
זו שרצה עם הבנים ומשחקת קוביות...
זו שלא יודעת לשבת...
זו שאף פעם לא שותקת...
וכשאמא תמיד היתה אוספת ...
היתה אומרת אייה אותה שמלה לבנה??
אוףףףףףף את צרה צרורה...
ומחייכת לעצמה...
מזל שיש מכונת כביסה....

ממשיכה לנבור עוד ועוד...
ושם בין כל הבובות...
הוא נמצא שם ספר הזכרונות...
מדפדפת לי בין ים התקוות...
ובין כל הכתובות הישנות...
מוצאת גם אותך שם...
סוד כמוס לפרה ולסוס...
אוהב אותך לנצח נצחים...
קחי נשיקה על הפנים...
ומבטיח בעוד שנים...
שאתן נשיקה גם במקומות אחרים...

נוברת עוד ועוד בחפצים הישנים...
ושואלת לתומי
לעצמי...
מתיי גדלתי...
מתיי הספקתי...
מה ראיתי ...
האם כל כך מהר השנים חולפים...
והנה כבר אמא לילדים...
אך למה זה כשכולם ישנים...
דמעה זולגת על הפנים...
ורוצה לחזור לשם אל אותם הימים...
בהם הייתי ילדה רכה בשנים...
האם זה בגללך ...??
האם בגללי??
או אולי בגללך קופסאת החיים...
שמזכירים לי תמיד ימים נשכחים...