הגעתי לטיילת כשכולי טפוף וחדור בריח ים מריר כמו שוקולד ישן
שסבתא החביאה במגירה, וראיתי או השקפתי על הכחול ירוק הזה
שכולם מדברים, חולמים, ומציירים אותו עם שמץ של הגזמה.
והסתכלתי עליו במין מרירות מסוימת שלא שמורה לאף אחד, ולחשתי
לו בשקט שגם אני לא אשמע: אני מתחבר אליך וגם קצת מרגיש אותך
אבל לא באופן שהרבה יצירות ראו אותך, אולי לפעמים.
הוא לא החזיר לי מבט, הוא העניק לי אלפי זוויות ראייה שטיפסו
במעלה גופי במין דגדוג קל ונתן לי להבין אולי בתשובה של
מיליוני רסיסים, שאני בכלל לא מעניין אותו והוא שם עלי את כל
מה שיש לו ברוחי הנכאה, ואולי היה זה סתם הרגשה שהגיעה באשמת
הרוח הקרירה ששלטה ללא רחם בטריטורייה הזאת שהרבה אנשים
הסתופפו תחת כנפיה הבלתי נראות.
ניסיתי להתנער מהרשמים שהתחושות ניסו להדביק במטרה לבנות מין
רעיון בדרך לגיבוש בעבודה קצת ערבית, והמשכתי לפסוע לאיטי לעבר
הלא נודע הלאה הרחק מהמליחות שעומדת באוויר שכאילו ניסה לשכוח
מטאטא מהו, ואז לא פגשתי בחבר, נהייתי מתוסכל, ונהיה לי מצב
שגם אם לא קוראים לו הוא יודע למצוא את הדרך לבד ולהעמיק
שורשים בתוך כל מי שלא רוצה אותו, ושוב לא פגשתי במישהו מוכר,
אכזבתי עלתה לאין שיעור, שאין מישהו שישב ויעניק לי מבט משתתף
וכאילו מבין, אפילו בכאילו, נהייתי עייף ולא פיזית, עייפות
כזאת מבפנים שלא נותנת לך לעשות שום דבר מלבד לבהות באוויר
שמחליף אנשים, הרבה פנים, וכלבים מורעבים שמחפשים מזון,
מהבחינה הזאת אינני שונה הרבה מהם מלבד זה שהם מחפשים מזון
לגופם ואני תר בשביל מזון שירפא את הדבר הזה בפנים בלי שם
ויעלה מזור למצב שתמיד מגיע לבד ושוכן באורח קבע כמו תמיד היה
שם, אני לא רוצה לחשוב למרות שאני שמח שאני מסוגל לחשוב אבל
פתרון אין בנמצא גם אם אעמיק בתוך הנושא שמסרב לרדת אצלי מסדר
היום, השבוע, וכל היובלות.
אני מרגיש כאילו על כתפיי רובץ מסע בן מיליוני שנים שעוד לא
יודע מהי מטרתו ולאן מועדות פניו ומה הוא יעשה כשיגיע למחוז
חפצו. |
