בלי נשימה,
מצאו אותה שוכבת בעיניים עצומות
פניה לבנות, ועיניה בחרו שלא לראות עוד...

הפרח בידה
היה הסימן לחיים שעוד נשארו בתוכה,
היא ידעה בלכתה שאין יותר כעס בה,

איש לא שמע, כשאמרה:
"אל תבכו בשבילי, אני לא שם
אל תבכו בשביל גוף ללא דם
שמעולם לא חי,
עכשיו אני כן, אז אל תבכו..."

התהפכו היוצרות,
כשמי ששכח נזכר לפתע פתאום
בכל הטוב שהיה בה לפני שהלכה לעולמה.

והייתה הלוויה
לבנה, שקטה, קטנה, כמו שתמיד רצתה
והיא הייתה, גופה שכב ונפשה ריחפה...

ואיש לא שמע, כשאמרה:
"אל תבכו בשבילי, אני לא שם
אל תבכו בשביל גוף ללא דם
שמעולם לא חי,
עכשיו אני כן, אז אל תבכו..."