אחרי כל כך הרבה שנים, הקול שלו בטלפון כמעט לא השתנה. משהו
השתנה, זה בטוח. אבל לא הקול. אולי משהו בניגון, באינטונציה,
משהו בוגר יותר. כבר לא נימה ילדותית, מתפנקת. יותר רצינות.
כל הלילה התהפכתי במיטה. זה לא נתן לי מנוח. מן תחושת גוף
שכזאת. חוסר התאמה לא ברור. הגוף קטן בכמה מידות.
ובלילות בלי שינה שכאלה, אני שוקלת מעשים, וייסורים דקים
מציפים את מחזור הדם שלי.
עברו כמה שנים מאז שהיינו יחד. והכל כאילו נשכח, משהו עמום,
קצת לא נעים, אבל גם נעים. שילוב של מיאוס ונחמה.
כשפגשתי אותו הייתי שבר כלי והוא היה מושיע. הייתי ברפיון
חושים כללי. תלושה, כבויה, קהה. לא ביקשתי דבר. הוא עשה הכל.
חיזר אחריי במן יראת קודש שכזו, מעורר התפעלות ממש. ואני.
בקושי נעניתי לחיזוריו, אבל גם לא התנגדתי. לאט- לאט הרפיתי,
ספגתי אל קרבי את מה שהיה לו לתת.
והוא הכין לי עוגות. הכין מאכלים קטנים, ריחניים, צבעוניים.
מאפה עגול ממולא בגבינות וריחן. עוגיות עם צימוקים, פיצות
בגודל כף יד. פעם הכין פסטה במכונה מתכתית שהביא מטוסקנה. עם
תרד, ממולא באגוזים. ככה הוא אהב אותי.
וזה שלפניו, הפך ישן נושן. בהתחלה היה עוד כאב דק, כזה שקיים
בכל רגע נתון, אך כבר כמעט לא מורגש. הרגל. בלילות הוא חדר
לנשימותיי, בגניבה. תלתל, פיסת כתף, שיניים מציצות מבעד לשפה.
אבל זהו. ואח"כ גם זה עבר, הכאב התחלף בשלווה, השינה התעבתה
ודבר לא סדק אותה. והוא. הוא כבר ידע. כל לילה נרדמתי שבעה.
ראשי מונח על כתפו הצנומה.
וכשנגוז הכאב, נגוז גם רעבוני. אהבתו היטיבה פחות.
והוא תמיד רצה אותי לצידו. התעקשות ילדותית. רצה שנעשה דבר אחד
ולא אחר. רצה שאומר כך. לא אהב את טעם תבשיליי, היו לו הצעות
שהיו זרות לי. ודאי רצה שאהיה אותה רקדנית שראה בעיני רוחו.
ואני הייתי כבדה, כמעט גמלונית בחוסר גמישותי. גשמית מדי.
וכשבא אחר להחליף את מקומו, הוא הכין לי עוגה. אבקת סוכר ציירה
בה צורות ומשקלה היה מביך. ולא ידעתי איך לאמר שלום יפה. רציתי
להיות מסוגלת להכיל את הכל. אבל לא.

ועכשיו קולו. אותו קול. כמעט דבר לא השתנה.
"הלו".
אני שותקת.
"מי זה?", הוא שואל בקוצר רוח.
אני שותקת כמה רגעים, דרוכה, ממוקדת. אני שומעת את נשימותיו
ורוצה כבר לאמר.
"לא יודע..", הוא אומר לדמות אלמונית שנמצאת בקרבתו. "עוד פעם
שותקים".
ואני ממשיכה לשתוק, שותקת כמו אז. ברקע מהדהד רק צליל אחד,
ארוך, נקי, מנחם.