שוכבת במקום קבורתי האחרון
שיש לבן וקר עוטף אותי
שמלת מותי השחורה מחבקת במוות סופי.

נרעדת מהצינה שחודרת פנימה
לתוך מקום מנוחתי, עדן.
מלאך המוות מבקר בתדירות
קבועה כדי ליצור לי
נוחות שעוותית.

כמו בובה בתוך כלוב מונחת
בלילות יוצאת לטייל בינות הצללים
בינות קברי האבן האחרים.

מסתת את שמי על אבן
על מנת להנציחני לעולם
לא שורדת מה שכבר עברתי
ומה שמוכר ועזוב.

מכה עצים בשלכת, מצהיבה
אותם עד מוות. משליכה לצידי
כדי שיחממו מהקור השורר לצידי.

בשמלתי השחורה שוכבת עד
מוות ומנשקת עצמי למנוחת
עולם.