חוף זהוב ונקי כחול שהעין רואה.
מים צלולים וכחולים המטשטשים
את קו השמיים
המעוננים בשעות יילוד היום.
חול מנוקד בעיגולי דמעות שמיים
כמו תמונה מפוקסלת לעייפה.
בקתות מיצריות הרוסות פזורות
כמו חריפותו של הזמן
המורגשת בקצה.

וכמו לא חריף מספיק.

ארבע בני תמותה בני גילי
הישנים שם
(עכשיו זה כבר באר מרים),
מביאים לי תה באמצע הלילה
לעמדה שבשעות הבוקר
עוד תהפוך לרחבת מסדר הבושה
בה נפרוק את זעמנו על מוצצי הקרקע
שהעזו לעבור לידינו
(ובסופו של יום נגיד שגם הם חיות).

ילד רץ יחף עד לגדר תיל ובחזרה
עד אתמול, גם אביו הלך כאן לשדה.
טנק קשה יום שנראה כמו איש
עם משקפי שמש (או שמא להפך?)
ואחד טעון בפיו
מחייך אל חקלאים
ומסביר את השיקול הבטחוני.

נותבים אדומים מפלחים
שמיים שטופי כוכבים
שכבר לא מכוונות סירות דיג
לחוף מבטחים, כי גם הם
נוקבו, סליחה נותבו
ונעלמו בין הגלים.

חומות של קיא אפור מוצק
שהשתבח שמו או באי שמו
ירקו בכל עבר
קורעות שביל בים של פחד
בכדי שאוכל לחזור הביתה
בתוך קופסת שימורים למודת קרבות.

אבל אני לא.

חוף זהוב ונקי כחול שהעין רואה...