יש רגעים כאלה של הארה - שפתאום הכל מובן. כמו שכל הסרט לא
הבנת למה לעזאזל הזאת עם השיער הקצר לא מזהירה לפני הרציחות,
ובסוף מתברר שהיא הרוצחת. בעצם ידעתם שהיא הרוצחת אבל לא הגעתם
להבנה אמיתית של זה.
יש כאלה שעוברים חוויות של כמעט מוות וטוענים להארה.
יש כאלה שההארה שלהם מגיעה בצורת - "אההה" עכשיו אפשר לקרוא את
זה - גבעול נשאר גבעול...
יש כאלה שנכנסים לחדר מורים ו... טוב אני לא אכנס לזה עכשיו.

במשך תקופה ארוכה אני לא הבנתי משהו, בעצם נראה לי שבכלל לא
ידעתי את זה, ולא הצלחתי להגיע לסוף הסרט.

לרוב האנשים קל מאוד להזדהות עם שירים ולמצוא בהם בית או משפט
שנדמה כאילו ממש נכתב עליהם, משהו בסגנון "ניצוצות של הבנה,
שוב חולפים כמו סרט נע..."
אני למשל יכול לסכם את מהות חיי בשישה שירים שלפעמים אני שוכח
שלא אני כתבתי אותם...
אז אפשר לשמוע את אותו שיר חמש מאות פעמים בגלגלצ ועוד מאתיים
במיני דיסק, ותמיד להגיד כמה זה נכון.

אבל היום שמתי לב למשפט אחד קצר בסוף אחד השירים האלה.
במשך כל השיר מתואר הדבר הזה שאני לא הבנתי וכל פעם ששמעתי
אותו חשבתי על זה ובכל זאת לא הבנתי למה זה ממשיך להיות כמו
בשיר, זה פשוט לא אמור להיות בשבילי.
ובפעם הראשונה שמתי לב למשפט אחד בסוף השיר, שבד"כ הוא נחתך
ע"י השיר הבא והוא מושמע בשיר בקול דועך, כאילו בדרך אגב.

אההה
זה פותר לי את כל הסרט

עכשיו הכל נראה הגיוני...