גשם יורד עליי, מטפטף מהשמיים, נוחת עליי, ואני מרגיש חי - הלב
שלי פועם בעוצמה, וצמרמורת עוברת בגופי.
החורף הגיע.
אני עומד מסוחרר במרפסת של ביתי ונותן לגשם לחלחל דרך הבגדים
שלי, להרטיב לי את השיער ולקרר לי את הנשמה.
הרוח חודרת דרך חולצתי לעצמותיי ומפזרת לי את השיער והבגדים.
אני יכול להריח את הלחות ואת החיים שהגשם מביא איתו. אני מרגיש
את העוצמה של הטבע, את הגודל הזה של התופעות שהאדם הקטן לא
יכול להכיל.
פרץ עז של נוסטלגיה עוטף אותי ואני מתמסר לאווירה הקודרת
והעצובה של החורף, עננים אפורים ואפלים מעליי, ואני מחייך חצי
חיוך עצוב כאשר זוג דמעות זולגות לי מהעיניים. אני נכנס הביתה,
מכניס אוסף שירים ישן שהכנתי למערכת ומהרהר תוך כדי הסתכלות על
טיפות המים שנאגרות לי על החלון.
אני נותן למוזיקה לזרום דרכי ולעורר בי זיכרונות ישנים שכמעט
ונשכחו עם התחלפות השנים. אני פורע את השיער הקצר שלי עם היד,
מתגעגע לתקופה שבה הייתי יכול לאסוף אותו או לפזר אותו ככה
שהוא יסתיר לי את הפנים ולהתחבא מאחוריו. גורם לי להתגעגע
לרגעים הקטנים האלה, מלאים בתמימות שלעולם לא תחזור. רגעים
קטנים וקסומים שכאלה, שבהם יכולת להסתכל על הכוכבים ופשוט
להתפעל מהמחזה. רגעים שבהם יכולת לשמוע מוזיקה פשוטה ולהתרגש.
בלי לחפש את המורכבות שטמונה בכל דבר. הייתי יכול לראות פרח
פשוט בארץ ישראל בפעם הראשונה בלי לדעת את שמו ולמצוא אותו
נורא מיוחד ויפה, דרך הסתכלות מסוימת שנהייתה נדירה ביותר אצלי
במשך השנים.
שיר ישן של Don Mclean מתנגן במערכת שלי ואני נזכר אז בדברים
הקטנים האלה שבזמנם היו כל כך משמעותיים בשבילי. בלילות האלה
שהיינו שוכבים אצלה על המיטה ומקשיבים לדיסקים של הזמר הזה,
ועל כמה שכל מגע קטן שנוצר אז יצר סקרנות וקיבל משמעות חדשה
אצלי.
אני נזכר בלילה הראשון שנשארתי בו ער על מנת לראות את הזריחה
ובכמה שהיא הייתה עוצמתית ומדהימה ביופייה, מביאה איתה אור אל
העולם ומתחילה יום חדש ומעניין, כל כך פשוטה אבל כל כך יפה.
תוך כדי אני נזכר בלילות שלמים שבהם הייתי מסתכל ומחפש כוכבים
נופלים, מביע כל הזמן את אותה משאלה. באמת מאמין בכך שביום מן
הימים היא תתגשם, ולא מפסיק לאבד תקווה. תקווה שנעלמה לי
מהחיים כבר לפני זמן רב. לא רק התקווה, גם הריגושים נהיים
נדירים מיום ליום, כי ככל שאתה מתבגר הזמן עובר מהר יותר
והשנים מתקצרות. התמימות נעלמת וההתלהבות הנפלאה הזאת מכל דבר
קטן נהיית כמעט בלתי מורגשת. הכול נהיה הרבה יותר ברור, הרבה
פחות מסתורי. ועם זאת, האחריות שלנו גדלה, ואיתה מספר הבעיות
וכל מה שנשאר לנו הוא רק הזיכרונות.