ואם, היא פולטת מילים, כמעט בוכה, אם ייכנסו פנימה ויירצחו
אותי, אני אישה זקנה, היא אומרת, מאיפה אני יודעת אם לא עומדים
שם בחוץ, ורק מחכים לרגע שאני אשכח, שאני לא אשמור על החיים
שלי, כי אם לא אני- מי כן יישמור עלי? כי הילדים שלי, הרי, כבר
לא פה, כבר שכחו את אמא שלהם, אז אני חייבת לנעול, ואם אפשר
ביותר ממנעול אחד- אז למה לא? אני אישה זקנה, ואם יירצחו אותי,
איך אני יכולה לדעת, אני פוחדת להיות לבד, מסוכן פה.
והיא ממשיכה, מערבבת משפט במשפט, ואני נאלם, כי מה יעזור אם
אשוב ואומר שילדיה כלל לא שכחו אותה, שרק היום בבוקר ביקרו
אותה שניים מהם, ואתמול בא צעיר בניה מרחק מאתיים קילומטר רק
מכיוון שהתקשרה אליו אחוזת אימה ואמרה, שוב, שעומדים לרצוח
אותה. ומה יעזור אם אסביר לה, ברור ככל שיתאפשר, שגם ברגעים
אלה ממש היא נמצאת בבית ביתה, מה שמוכיח בודאות שלא ננטשה, ומה
יעזור אם אנסה בכל כוחי להבהיר לה שאי-אפשר לפרוץ לפה, ושאיש
לא ייפרוץ לבית רק כדי לרצוח אישה בשנות השמונים לחייה.
והיא בשמעה את המילה "רצח" מיד נדרכת ושואלת למה הם רוצים
לרצוח אותה, הרי מעודה לא עשתה דבר רע לאף-אחד, את החיים שלה
הקריבה בשביל ילדיה, ואיפה הם עכשיו, למה נטשו אותה, למה הם לא
באים לבקר אותה, לא איכפת להם ממנה, היא אומרת, מאז שאבא מת,
וגם אני לא בא לבקר אותה אף-פעם, למה אני כועס עליה.
ולא יועיל לי אם ארד על ברכי ואפציר בה במלוא גרוני שמעולם לא
כעסתי עליה, וודאי שאני לא כועס עליה עכשיו, אני רק צריך
להושיט את ידי ולהרחיק אותה מדלת הבית לעברה גררה בכוחות
שבקושי מצליחים להוליך אותה מביתה עד למכלת, שתי כורסאות
וארון, בעזרתם חסמה את הכניסה מהנערים האכזריים שמבקשים לרצוח
אותה, מבקשים להרע לה, רק מחכים לשנייה שינוחו עיניה מהשמירה
הקפדנית שהפקידה על עצמה, כי אם לא היא, היא מתיישבת על אחת
הכורסאות באנחה, מי יידאג לה, ודאי שלא ילדיה, איפה הם בכלל,
והיא, הרי, לא רק זקנה, היא גם אישה, איך אפשר לצפות ממנה לא
להילחץ במצב כזה, הרי הבית פרוץ לגמרי, והיא לבד לגמרי.
ומה הטעם לשאול אותה, איך ייתכן שהיא לבד, הרי אני לידה, ואם
הייתה קוראת בתוך שניות בודדות היו שועטים במורד המדרגות לפחות
שלושה אנשים, עדיף הרי להתיר את הקשר שעשתה בין ידית דלת
הכניסה לדלת השירותים, כדי שכאשר יבוא אותו פורץ המבקש לקטול
אותה, תשמיע דלת השירותים רעש שירתיע אותה, ואז תפצח בצעקות
שיקפיצו לכאן השכנים, שהרי אנחנו לא פה. מה הטעם בכל זה?
בוא תעזור לי לעלות, היא מבקשת, אני זקנה, קשה לי, ואני, אחרי
שהצלחתי במאמצי על לשחרר את הקשרים שלה, שלא היו מביישים חבלי
תליה, סוחב אותה בידה למיטה ומקשיב לכל תלונה שלה במשך יותר
משעה, עד שהיא נרדמת לעוד אחת מהתנומות הקלילות-אווריריות
האלה, שנקטעות עם כל נשימה שננשמת במרחק חמש-עשרה מטרים ממנה.
ואז רץ בכל כוחי במעלה המדרגות, נועל עצמי בחדר האמבטיה ונועץ
עיניי במראה, מוודא היטב, היטב, שחס ושלום לא הופיע לו פתאום
איזה קמט חדש שטרם הבחנתי בו, מחבר המכונה לחשמל ומסיר את כל
שיערות ראשי, שחס ושלום לא תבצבץ לה לפתע שערה לבנה עליו. ואז
משכיב גם את עצמי לישון, מכין עצמי לקום מחר בבוקר, צעיר ביום
אחד פחות. |
