אני יכולה להשבע שלקיץ יש ריח. בעצם יותר נכון לחופש הגדול.
כבר מאז כיתה ח', יש לו ריח. אבל עד סוף שנה י', לא שמתי לב
אליו. הוא היה דבר מובן מאליו. אני זוכרת את סוף שנה כיתה יוד.
שבוע וקצת לפני סוף השנה ישבתי בתחנת האוטובוס וחיכתי
לאוטובוס. שאפתי שאיפה מהאויר, וממש יכולתי להריח. נכון שידעתי
שנשארו לי עוד כמה ימים עד החופש, נכון שאפילו הכנתי טבלת
ייאוש בבית, אבל עד אותו רגע זה לא ממש נקלט לי. באותו רגע
ידעתי שעוד כמה ימים, אגיע למנוחה, לשלווה. לא ידעתי מה אעשה
באותו קיץ. לא היו לי תוכניות ממשיות. טיול לחו"ל שאפילו לא
ארך חצי מהחופש, היה אחד מהדברים שעשיתי, אבל זה בעצם היה הדבר
היחיד שתיכננתי לעשות. לא חשבתי על שום דבר אחר. ובאמת הקיץ
עבר מהר יותר ממה שהייתי רוצה, ובביזבוז מוחלט! לא השגתי שום
דבר באותו קיץ. בקיץ שקדם לכך יצאתי עם כמה וכמה בנים ותוך כדי
הכרתי הרבה אנשים חדשים, ובכלל. בקיץ לאחר מכן, עבדתי נון סטופ
על הרומן שלי שיצא לאור בסופו של דבר כמה חודשים לאחר ששנתי
האחורנה בתיכון התחילה. אז בחופשים האחרים השגתי משהו. אבל
דווקא באותו קיץ, כלום. ולא מזמן ישבתי מול המחשב , ובתי ישבה
לידי ודיברה עם החברה שלה בטלפון על התוכניות שלה לאותו קיץ.
בין הסרט לטיול הקצר לקפריסין היא הגניבה כמה משפט: "את יודעת,
רינת? אני יכולה להשבע שלקיץ יש ריח. ריח מתוק, ריח אוירירי,
ריח של חופש".