לי אופק / ראי |
מחביאה ומסווה את אותם התווים,
שלימדתי את עצמי לשנוא.
אני מנסה לשנות אותם, ליפות.
מחביאה את נפשי השסועה
שמסתתרת ומפציעה מפעם לפעם
בתוך עיניי הפשוטות.
אני מסתכלת על הפורטרט העצמי
ובסכין אשמותיי העצמיות
שוסעת את עצמי לחתיכות.
משמידה את הקיים.
גם אם הוא דימיוני.
מסתכלת בדמעות שיורדות, בודדות.
יודעת שמחר שוב תפציע השמש
ותאיר בקרניה את שרידי חורבני.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|