אלף פעמים הבטחתי לעצמי..
לא עוד..
זהו איתך לא יוצאת יותר לשום קרבות..
גמרנו..
מספיק נשבר לי ממך ודיי..
לא רוצה את טעמך ..
לא רוצה את תחושתך..
למרות שאתה הוא התבלין הכי אהוב עליי..

אך בכל פעם מתפתה..
כמו ילדון שהולך אל התנור החם...
ואימו צועקת לו דני אל תיגע..
זה חם
מזהירה אותך...
אם תיגע אתה תקבל כוויה..

ואני כמו ילדה...
שוב לוקחת אותך לידי..
מתפללת שהפעם לא אדמע ..
שהפעם לא אגדף בלשוני..
ומקלפת קליפה אחר קליפה..
עלה אחר עלה..

וחושבת על דינה השכנה...
על בעלה הלוגם מהטיפה המרה..
ולוחש הוא לה בואי אליי מתוקה..
ורק פיו מולה מעלה בה קבס נורא....
ומעיניי יורדת דמעה...

חושבת מהרהרת על חנה ...
אמא של חברתה של ביתי הבכורה..
איך בעלה מדיי שבועיים..
מגיח  משום מקום....
אחרי שבילה לילה במועדון...
ואומר ללא בושה
רעב אלייך מתוקה...
התגעגעתי  נורא..

אך אבוי לבושה..
כפתור נפל ממכנסיו..
מביטה היא עליו..
שואלת היכן היית בעלי ??

החזרת כל כך מאוחר מהעבודה..
מה קרה שוב עבודה דחופה...
הוא מחייך שולח קריצה..
ולוחש הפסיקי לשאול שאלות אישה..
ובואי קר לי נורא..
מחכה לך שם שתכסיני בשמיכה...
ודמעה שוב יורדת  מעייניי..
ומגדפת אותך בצלי אלליי...

ולאחר שמלאכת הקילוף כמעט עוד רגע נגמרה..
חושבת עליך כן אתה...
האדם שאיתו אני חיה כבר כמעט  עשרים שנה..
ולוחשת מול הבצל..
היכן אתה ..
האם ולו רק פעם אחת
אוכל לקלף קליפתך.....
לדעת מה מסתתר תחת  עורך...
האדע פעם מתי אתה עצוב או שמח..
או סתם בלי מצב רוח...
ומעיניי יורדת דמעה..
ומנסה לקנח אפי בממחטה הקרובה....

ונשבעת לעצמי בפעם המי יודע כמה..
שיותר לא אקלף שום בצלים..
לעולם בחיים..
ובעודי מגדפת..
ומעט גם מקללת..
לוחשת הקטנה...
אמא מה קרה...
למה את בוכה..
קיבלת מכה..
לקרוא לאבא לעזרה?

מנסה לחייך בין הדמעות...
ולוחשת לא בכבדות..
כלום לא קרה....
את יודעת שוב קילפתי בצל לסלט..
העיקר שיהיה לכם טעים ונחמד...

בתיאבון...