היא פתחה את הדלת,
מבט קפוא שזור בעיניה,
הייתה נראית לי אחרת
כאחת שאבדה בעולם משלה.

בעיניה גיליתי דמעה,
בקולה  הרגוע שמעתי זעקה -
קריאה בגרון חנוק,
כנערה שליבה סדוק.

כל האושר,
כל האהבה,
נשפכים עתה מהנשמה.
כל שביקשתי היה לחוש שוב בגופה,
פעם אחרונה לטעום משפתיה
לפני פרידה, לזכור לעד את תווי פניה.

-"עוד חשתי את התשוקה,
ליבי בער כלהבה...."
"חשתי חנוקה,
לא ידעתי כך אהבה..."

טבעתי באוקיינוס הנשמה,
אקווה שלא תקרא רק את השורות,
אלא תחוש גם בכאבו של הכותב,
בכי בלא דמעות...
אכתוב בעבור בתוליי שמתו עבור היופי
מכתב עבור היא...