הולכת הליכה ריקה. חבורה של ילדות בנות 13 נתקלות בי,מצחקקות
בקול רם. מסתכלת עליהן הולכות הליכה של מודעות עצמית גבוהה,עם
ג'ינס נמוך וחולצות חושפות בטן של ילדה.חטובות ושזופות,עור חלק
ועיניים רעבות לתשומת לב. האחת מסדרת את שיערה בתנועה של אשה,
השנייה הולכת ומנענעת את התחת. חושבת לעצמי. בגיל 13? אהבתי
לשחק במחשב. לנגן בפסנתר. לחלום בשקט.לבשתי חולצות גדולות עם
הדפסים. היה לי זוג ג'ינס אחד ששנאתי ללבוש,העדפתי טריינינג.
אהבתי את ההרגשה של השחרור,את הנוחות. אמא שלי הייתה דוחקת בי
לצאת החוצה,לבקר חברות, אבל העדפתי להישאר בבית.
משווה את עצמי אליהן ומתעצבנת על עצמי! מה איכפת לך? סתם קבוצה
של סתומות שבטח יגדלו להיות ערסיות. אבל משהו בתוכי מתכווץ.
ממשיכה הלאה. נכנסת לחנות נעליים.החנות ריקה, חוץ מבערך 10
עובדים,כולם מצוידים בחולצות צהובות גדולות. "אפשר לעזור?" אחת
נדחפת מולי ושואלת. "תודה",עניתי,"אני רק מסתכלת בינתיים."
צריכה נעלי ספורט לצבא. בינתיים אני עושה את ההליכות סביב
הבסיס עם הנעלי מטבח שלי,מה שיוצר אפקט די דוחה של רוטב
עגבניות מיובש וזיעה.
אני לא אוהבת שמציעים לי עזרה בחנויות. אם אני צריכה משהו,אני
אשאל. מסתכלת במדף מלא נעליים נוצצות ומבריקות. "זה של
הגברים,את צריכה את המדף ממול",אחד המוכרים אומר לי בחיוך
קטן.
אמרתי לו תודה,חייכתי חיוך קטן ומאולץ חזרה והסתובבתי.
נעצרתי ליד מדף של נעליים אורטופדיות. בזמן האחרון,יש לי בעיות
בהליכה. נקודות קטנות של דקירות לא מובנות שגורמות לי לגרור את
הרגליים. מוכר עם הרבה ג'ל בא ואומר לי שאני לא צריכה את זה,זה
של זקנים.
הסתכלתי עליו בלי להגיד שום דבר והמשכתי. נעלי ספורט של נשים.
"אפשר לעזור לך?" הפעם המוכרת הייתה קטנה עם שיער בלונדיני
צבוע. היא קשרה את החולצה שלה מאחורה כדי להצמיד אותה לגוף.
היה לה נזם באף והמון איפור בעיניים.
החלטתי לאמץ אותה. "את יכולה להביא לי את זה ב39? "
"בטח! נכון שהן פשוט מהממות? יש לי זוג כזה בבית,מה זה נוח,
חבל על הזמן! לישון איתם! רק שלי עם פס סגול, את לא מעדיפה
חמודה? יותר יפה מאדום."
אממ...טוב. שיהיה.
מדדתי את הנעליים. הלכתי איתם קצת בחנות, פתאום ראיתי את עצמי
בחטף במראה. נעצרתי והסתכלתי.
גבוהה.שיער ארוך פזור, עדיין רטוב מהמקלחת. שמלה עם פרחים
סגולים קטנים.רגליים לבנות מידי. עיניים עייפות.סוקרת את
הפגמים שלי, מצביעה לעצמי על כל אחד ואחד מהם. נאנחת ועוצמת
עיניים.
פוקחת.
רואה את המוכרות סביבי, כל אחת עם הג'ינס עם המותג, נעלי פומה,
סומק על הלחיים.
מרגישה קטנה,עם השמלה הסגולה ונעלי ספורט.
לאן אני שייכת?
רוצה לברוח. משלמת על נעליים ויוצאת.
לפעמים הבדידות מציפה אותי כמו גל. אתה חושב שהוא יהיה קטן
ופתאום הוא עולה עליך, מטביע אותך.אתה נשאר עם עיניים שורפות
וטעם של מלח.
לבד זה כואב. אני לא מחייכת מספיק בזמן האחרון. זה חסר לי.
הולכת בקניון,מרגישה כמו עוף מוזר. צופה. כמו בסרט.עוטפת את
עצמי בשריון של ריחוק. רוצה להיעלם,אבל עם זאת גם רוצה שיעצרו.
שיסתכלו. שיתעניינו.אולי אני נראית חלולה, אולי אני נראית
אדישה או קרירה, אבל אני כל כך צריכה חום. צריכה מגע של יד
מלטפת ואוהבת.
רוצה ללכת ברחוב, להרגיש את הקרניים המחממות של השמש על גופי,
לעצור, להסתכל למעלה ולחייך.