בפעם הראשונה שראיתי אותו, משהו משך לי ת'עין. חשבתי לעצמי
"עוד סתם הדלקות טיפשית! לא יצא מזה כלום- רדי מזה עכשיו לפני
שיהיה מאוחר". ככה זה אצלי, אני תמיד מעדיפה לסיים הכל בהתחלה
מחשש שזה ייהרס או פשוט ייגמר ברע! לפעמים זה מוצדק, אבל הדעה
הרווחת היא- את טועה! פשוט תזרמי עם זה.

בפעם השנייה שראיתי אותו זה היה שונה. הוא הסתכל עליי ובגלל
שהרגשתי שמישהו בוהה בי סובבתי את הראש וראיתי אותו. הוא חייך
חיוך חצי ביישן חצי ממזרי כזה והוריד את הראש בקלילות. הסתכלתי
מהר אחורה כדיי לא לשמוח לחינם, אבל עמדתי לבד [אלא אם כן יש
לו פזילה משמעותית (ולא נראית לעין), והוא בעצם מסתכל על
האנשים שהלכו בקצה השני של הרחבה] אז אני די בטוחה שהוא חייך
אליי. לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי, מה זה אומר, ואיך אני
אמורה להגיב. אז ניסיתי להתנהג רגיל. אבל כמי שבורכה בשתי
רגליים שמאליות נתקעתי בבלטה שלפניי ועפתי קדימה. "זה היה צעד
חלק" סיננתי לעצמי בשיניים חורקות ובלב התפללתי שהוא לא הסתכל
עליי. אבל כמו תמיד אני בטוחה שמישהו שם למעלה מצביע וצוחק,
והוא התחיל לבוא לקראתי. אז החלפתי תפילה, הפעם מתפללת שאם
מתחשק לו לצחוק שלא יעשה את זה בפניי, וכדיי לתת משקל לתפילה
שלי גם הודיתי לאלוהים שרק אנחנו שם והוא לא יוכל להריץ על
חשבוני דחקות עם החברים שלו. "את בסדר?" הוא שאל והקול שלו כ"כ
הפנט אותי, שלא נדבר על העיניים הכחולות שפשוט המיסו לי ת'לב
וגרמו לי לחייך בדביליות ברורה לעין. אחרי 20 שניות בערך (20
שניות יותר מדי) חזרתי לעצמי תוך כדי ניעור הראש והתחלתי לגמגם
משהו שהתיימר להיות עברית. אחרי עוד 20 שניות שלי ומבט מבולבל
ונבוך/משועשע מצידו חזרתי לעצמי ואמרתי "קיבלתי מכה בראש".
--- "מה? את פוסטמה?! היית צריכה להגיד שחטפת מכת שמש" צעקה
עליי חברה שלי, ואחרי כמה שניות התחילה לצחוק כ"כ חזק, שאני
דיי בטוחה שאם לא היה בינינו טלפון ברגע זה הייתי רואה אותה
נופלת על הרצפה בתנוחה עוברית, תופסת בבטן ומתגלגלת לכל
הכיוונים מרוב צחוק במשך 7 דקות לפחות. 7 דקות שהיו תופסות לה
את השרירים וגורמות לה לבכות. "טוב שילה, אני חייבת לסיים, אני
משאירה אותך עם הסיפור הקורע שלי, תוכלי לצחוק בשקט". היא
ניסתה לדבר ולא הצליחה, אז היא פשוט נחנקה "ביי" אחד וניתקה
לי. איזו סתומה אני! חשבתי לעצמי ואפילו דפקתי על הראש עם שורש
כף היד- דבר שהתברר ככואב מאוד ובפוטנציאל להשאיר סימנים על
המצח. לא הספקתי להתאושש והטלפון צלצל שוב- במקום לענות ב"הלו"
או אפילו "כן" עצבני, עניתי ב"אאוץ'" ושאלתי לשפופרת: "הפסקת
לצחוק עליי או שנזכרת בעוד משהו??" הייתה שנייה של שקט, ואז
קול, שלא היה של שילה אמר: "אממ... צליל? זה איתן, אני לומד
איתך פיזיקה אם את זוכרת. אני יושב מאחורייך במעבדה".
"בטח שאני זוכרת" אמרתי בקול חולמני מדי [את חייבת להפסיק
לחשוב בקול רם צליל!]. "אוי... אני מצטערת, חשבתי שאתה מישהו
אחר". הצלחתי לגייס קול דיי משכנע ויציב בהתחשב בעובדה שהלב
שלי דפק כמו משוגע והברכיים התחילו לרעוד לי.
-"רציתי לשאול אם את בסדר, הראש עוד כואב לך?" -אוייש... חטפתי
את השאלה הזאת כמו בוקס בבטן! הוא בטח התקשר לצחוק עליי ועל
הטיפשות שלי. -"אממ... לא, אני בסדר" אמרתי בקול שטוח ומאוכזב
וכבר חיכיתי למכה הבאה. "טוב שמעי, לא בשביל זה התקשרתי. רציתי
לשאול אותך אם תוכלי להיפגש איתי, כשיהיה לך זמן ורק אם
תרצי... אני פשוט חייב שתסבירי לי את החומר מהבחינה". אני
חושבת שבאותו רגע שמעתי מלאכים שרים ואפילו התרוממתי מהרצפה
מרוב אושר קליל! "צליל?"
-"אהה... כן, כן. בטח! מתי שתרצה אני די פנויה" -יופי, עוד
משפט חכם יצא לי מהפה! -"את חושבת שאפשר מחר? אחרי בצפר?"
-"כן, בטח!"
--- "את חייבת להישמע כ"כ נלהבת?"
-"אוף! אולי את תדברי איתו אם את כ"כ טובה בזה?!". צעקתי על
שילה "טוב, מצטערת. אבל מתוקה, אל תפתחי ציפיות, חצי כיתה
ביקשה ממך עזרה עם החומר בזה... והחברים הטיפשים שלו לא ממש
יכולים לעזור לו..." לשילה יש כישרון בלהוריד לי מהמצב רוח, אז
סיימתי את השיחה בטענה שהמקלחת מחכה לי ושעוד מעט לא יישארו לי
מים.
במשך זמן שהרגיש כמו נצח, אבל בעצם היה רק 20 דקות שכבתי על
המיטה ושמעתי את השעון והמאוורר שלי מדברים בניהם. ואז קמתי
וגררתי את עצמי בקושי למקלחת. יום אחרי חזרתי לעצמי, הרגל כבר
לא כאבה לי אבל ליתר ביטחון באתי עם נעליים סגורות. המצב רוח
שלי לא היה משהו, ואפילו בהפסקה די נפנפתי את שילה והלכתי לשבת
בצל ליד העצים. למרות שבד"כ יש שם מלא אנשים שאני לא ממש
אוהבת, זה כאילו כולם ידעו שאני רוצה להיות לבד והמקום היה די
שומם.
הרמתי והורדתי את משקפי השמש שלי- בודקת מתי הנוף יפה יותר-
כשהוא בהיר או כהה. כמו ילדה קטנה ומשועממת. היה חסר רק חיוך
דבילי ורוק מצטבר בזווית של השפתיים. לא עברו יותר משלוש דקות
ומישהו בא והתיישב עם הגב שלו צמוד לגב שלי. "שילה, אמרתי לך
שלא ממש בא לי על השיחות שלך". היא שתקה אז הסתובבתי כדיי לתת
תקיפות לדברים שלי, למרות שידעתי שאת שילה לא מעניינת הדעה
שלי. זאת לא הייתה שילה וגם לא חברה אחרת שלי, איתן ישב עם
חולצה שחורה, ג'ינס, ומשקפיי השמש שלו שעשו עוול לפנים היפות
שלו אבל לא היה לי איכפת. הוא עדיין היה כ"כ יפה, ושוב החיוך
המרוצה שלו הופיע על הפנים ואני די בטוחה שזה בגלל שהחלפתי
צבעים. "חשבתי שאתה חברה שלי..." [מישהו שם לב לחזרה?!] -"היי,
רק רציתי לראות שהכל בסדר, נראית קצת עצובה ולא שמעת שקראתי
לך".
-"אהה... כן, חברות שלי הציקו לי ורציתי קצת שקט". אמרתי
והתיישבתי חזרה עם הגב לאיתן בתקווה שזה יעזור לי לדבר כמו
עצמי וזה יחסוך ממני את המבוכה שבהתנהגות של ילדה מפגרת. -"את
רוצה שאני אלך?" הוא שאל ונדמה לי שהיה קצת חשש בקול שלו, אבל
בטוח דמיינתי. -"לא זה בסדר, תישאר אתה לא מפריע לי" [בטח שלא!
אני מקווה שלא תזוז מפה ונישאר ככה גב אל גב לנצח... אחח...
אני מתמוגגת מנחת! טוב, הגזמתי מעט אבל באמת שהיה כיף ונוח
להישען עליו]. -"את זוכרת שהיום אחרי בצפר את מסבירה לי ת'חומר
בפיזיקה נכון?"
-"כן, בטח. לא שכחתי, אל תדאג". הייתה שתיקה מביכה לכמה שניות
ואז הוא דחף אותי עם הגב שלו וקם, הושיט לי את היד כדיי לעזור
לי לקום וחייך. הרמתי את היד ובשנייה שהוא נגע בי, צמרמורת
חמימה ומוזרה עברה לי בכל הגוף. התיישרתי והתחלנו ללכת לכיוון
המעבדה. התיישבתי בכיסא שלי והוא בשלו. בדיוק שורה מאחורי. כל
השיעור חיפשתי סיבות להסתובב אחורה אבל מצאתי רק שתיים שלא
גרמו לי להראות שקופה מדי. השיעור נגמר ועוד לפני שהספקתי
לאסוף את הדברים שלי הוא נעמד לידי, מחייך ומחכה.
הלכנו אליי כי אני גרה קרוב יותר או שהמנקה הייתה אצלו בבית.
אני זוכרת די במעורפל מה שקרה כשהיינו בדרך. הגענו אליי
והתיישבנו בפינת אוכל. התחלתי להסביר לו הכל. זה מוזר- כשמדובר
בפיזיקה אני טובה. איזה טובה? אלופה! ובכל מה שנוגע אליי אני
פשוט כ"כ, איך ננסח את זה בעדינות?- גרועה!
שעתיים ישבנו שם, איתן שאל שאלות ושעניתי הוא הסתכל לי לתוך
העיניים. שנגמרו השאלות והחומר הובהר, הוא המשיך להסתכל עליי
והרגשתי קצת נבוכה. "מה?" שאלתי בתקווה שהוא יפסיק להמיס אותי
במבטים שלו. -"העיניים שלך ממש מיוחדות. מרחוק הן נראות חומות
אבל שמתקרבים ומסתכלים טוב רואים שהן בעצם ירוקות ואולי אפילו
קצת אפורות". בדיוק שהתחלתי לרחף על ענני הקסם שהדברים שלו
גרמו לי להרגיש הפלאפון שלו צלצל. חבר שלו בא לאסוף אותו כי הם
הולכים לחדר כושר. הוא אמר תודה ושם את היד שלו על הכתף שלי.
פתח את הדלת ויצא ממנה בהליכה הכ"כ מושכת שלו. דקה בערך לקח לי
לסרוק את האירועים בראש ואת החדר שלפני רגע היה כ"כ מלא
בנוכחות שלו. לפני שהספקתי לעכל מה בדיוק קרה, ראיתי שנפלו לו
כמה דפים על יד הכיסא שעליו ישב. הרמתי אותם והתברר לי שזה
המבחן האחרון שהיה בפיזיקה, על החומר שזה עתה הסברתי לו במשך
שעתיים. רציתי לא להסתכל אבל המספר 97 שהוקף בעיגול גדול ואדום
ולידו המילה "מצוין" משך לי את העיניים. באותו רגע הפסקתי
לנשום. אם אתה כ"כ טוב בחומר הזה, למה ביקשת ממני להסביר לך
אותו עכשיו? למה כל השאלות? כ"כ התעצבנתי,כעסתי והתאכזבתי.
במשך חצי שעה רצו לי בראש סרטים על איך הוא עבד עליי, ואיך
עכשיו הוא בטח מרים משקולות ומספר לחברים שלו כמה אני טיפשה
ואיך זה שעוד חרשנית אחת נדלקה עליו, ואיזה יופי, הוא גם מסובב
אותה על האצבע הקטנה שלו. התחלתי לבכות. לבכות כאילו בזה הרגע
חטפתי מכות. באותו ערב הלכתי לישון מוקדם. הייתי עייפה מדמעות,
רגשות ולב שבור. באמת שהרגשתי שהתאהבתי בו. ועכשיו? נשבר לי
הלב.
יום אחרי, שעתיים ראשונות- פיזיקה! שנכנסתי לכיתה הוא ישב שם
עם חברים שלו, והם צחקו על משהו, חשבתי לי בלב שזה בטח עליי,
ואז התכנית הגאונית שלי שתוכננה בקפידה במשך כל ההליכה לבצפר
[שכללה בתוכה זריקה עצבנית של הטופס בפניו, ואם תבוא עליי
השנינות אז גם משפט דרמטי שיעשה עליו רושם ויגרום לו מבוכה
קלה] נכשלה. הכל נעלם כשראיתי אותו מסתכל עליי, ומחייך את אותו
חיוך מרוצה שפתאום לא נראה לי כזה מקסים. שחברים שלו התפנו
משם, באתי לשולחן שלו, שמתי את הטופס בעדינות שכ"כ אופיינית
לי, והלכתי לשבת ליד עופר, ידיד שלי. לפי מה שעופר אמר, הוא
הסתכל עליי מבולבל ואז על הטופס. תפס לעצמו בראש ודפק אגרוף
בשולחן. המורה נכנסה והשיעור התחיל. אחרי 10 דקות בערך הגיע
אליי פתק מקופל היטב. "צליל". טוב, זאת אני. בפנים היה כתוב
"בבקשה תני לי להסביר- איתן". לא הסתובבתי אליו, למרות שנורא
רציתי ושהלב שלי שוב פעם חזק. בסוף השיעור שהגיעה ההפסקה, קמתי
ולפני שהספקתי לנשום או להבין מה קורה מסביבי איתן תפס לי
ת'זרוע ומשך אותי בעדינות אבל בתקיפות [ותאמינו לי שזה אפשרי]
החוצה. "תראי, אני אגיד את זה עכשיו ומצידי אחרי זה תצעקי
עליי, תצחקי עליי, לא תדברי איתי אבל אני חייב לסיים עם זה!"
הנהנתי והסתכלתי לו בעיניים. אם יש משהו שאני טובה בו זה לדעת
מתי מישהו משקר לי, לא חשוב עד כמה הוא שחקן טוב. "בתחילת השנה
שהתיישבת לפניי חשבתי שאת ממש יפה. אבל היה לי ניסיון רע עם
בנות יפות אז התעלמתי ממך. אבל אז ראיתי שאת ממש נחמדה ותמיד
מוכנה לעזור לכולם ואפילו להביא עטים באמצע מבחן [ואני חשבתי
שהוא לא זוכר את זה]. אז ניסיתי לדבר איתך אבל לא ממש ידעתי מה
להגיד אז הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לבקש ממך עזרה בפיזיקה
כי אנחנו לומדים יחד, וגם נתקלתי בך באותו יום אז החלטתי
לנסות. תראי אני ממש רוצה להכיר אותך אבל אם את חושבת שאני
שקרן או פחדן או..." שמתי יד על הפה שלו. גם כי הוא דיבר מהר
ועשה לי כאב ראש, וגם כי סלחתי לו ברגע שהוא אמר שאני יפה,
ונחמדה ושהוא זוכר את העט! הורדתי את היד והסתכלתי עליו. הוא
התקרב אליי לאט ונתן לי נשיקה עדינה על השפתיים.
למרות שאיחרנו לשיעור השני וחטפנו צעקות מהמורה העצבנית שאני
די בטוחה שנשפך עליה כוס קפה או התפוצץ עליה טוש, זה היה היום
הכי יפה שהיה לי בכיתה יא'.

בעוד שבוע אני מתגייסת. איתן ואני כבר שנה ושמונה חודשים יחד.
הוא הראשון שנישק אותי בכזאת עדינות, הראשון שהסתכל לי
בעיניים, הראשון שהקשיב לי וצחק מהבדיחות המטומטמות שלי,
הראשון שאהב אותי (בכל המובנים). איתן הוא הראשון.