[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רצתי. רצתי מהר ככל שיכולתי. אני כבר רצה במשך שעה. הגשם מכה
על פניי ועל שערי השחור הפזור. השעה כבר מאוחרת נורא, ואני
תוהה אם איחרתי את המועד. אני רואה לפניי את בית החולים, ולפתע
רגלי נעשות כבדות כל כך. אני ממשיכה לרוץ. נאבקת בעייפות. אני
נכנסת פנימה ועולה לקומה חמישית. עיניי הכחולות הפקוחות לרווחה
כאילו מאיצות במספר שבמעלית. "תתחלף יותר מהר" הן כאילו אומרות
לו. אבל הוא, המספר, בשלו. באיטיות רבה מתחלף לשלוש ובאיטיות
רבה עוד יותר מתחלף לארבע. סוף סוף מגיעה הספרה חמש ואני
משתחלת דרך הדלת עוד לפני שהיא מספיקה להיפתח לגמרי. אני שוב
רצה. ממסדרון למסדרון. בראשי אני נזכרת בשיחה שקיבלתי מאימא.
אני יושבת בבית קפה וצוחקת עם חברים. לפתע הפלאפון מצלצל. אני
עונה חסרת דאגות לחלוטין. מהצד השני אני שומעת את אימא. היא
בוכה ובקושי מצליחה לדבר. מיפחה אחת לשנייה אני מבינה שהיא
בבית חולים. היא אומרת לי שהיא ואבא מחכים לרופא שאולי יוכל
לתת להם הסברים. "הסברים למה?'' אני שואלת. אימא רק בוכה יותר
חזק. ואז אני שומעת את אבא. הפלאפון נופל לי מהיד. חברי שואלים
אותי, "מה קרה?'' ואני, כאילו מתוך חלום ממלמלת. "אני חייבת
לחזור". אני רצה לדירה שלי, פותחת מזוודה וזורקת פנימה את כל
הבגדים שבארון. אחר כך אני מוציאה את המגירה ושולפת ממנה את
הדרכון. אני קוראת למונית ומבקשת מהנהג "לשדה התעופה". כל מה
שקרה אחרי זה קצת מטושטש לי בזיכרון. אני חוזרת למציאות ברגע
שאני רואה את השלט: מחלקת התאוששות. אני מתבוננת סביבי. מעולם
לא שמתי לב כמה שקט בבית חולים. אני מחפשת אחר אימא או אבא,
ומוצאת אותם ליד מכונת השתייה. אני ניגשת אליהם, ושואלת אותם
מה שלומה. הם מביטים בי. אני מבחינה כמה הם חיוורים, ומנחשת
שגם אני נראית כך. הם מצביעים לכיוון החדר שמימינם. "היא נחה
עכשיו" הם אומרים לי. אני ניגשת לדלת ופותחת אותה לאט לאט. אני
מציצה פנימה, ורואה אותה במיטה. היד הימנית שלה עטופה
בתחבושות. אני נכנסת לחדר סוגרת אחרי את הדלת. אני ניגשת אליה,
ומתבוננת בשערה השחור, ובעיניה העצומות, שאני יודעת שהן
כחולות. אני מביטה בפניה ותוהה. למה? למה עשית את זה? אני
שואלת אותה בראשי. לפתע, היא פותחת את עיניה. ואני מתפלאת מחדש
מהגוון הכחול הבהיר קצת יותר משלי. היא מביטה בי, ודמעות
זולגות מעיניה. אני יושבת על המיטה, ומלטפת את שערה. "הכל יהיה
בסדר". אני אומרת לה, למרות ששתינו יודעות שזה לא כך. אני
יוצאת מהחדר וניגשת לאבא ואימא. אני מודיעה להם: "היא
התעוררה". הם ניגשים לדלת, וכאילו פוחדים להיכנס. אני הולכת
לכיוון היציאה, ומתחילה לחשוב על כמה שחיינו עומדים להשתנות.
עכשיו, הכל יהיה סביבה. נלך לטיפולים, לפסיכולוגים. הכל. העיקר
שהבעיה תיפתר. ואני חושבת, ופוחדת. איך יתנהגו אליה עכשיו?
בבית הספר? מה אם לנצח יודבק אליה הכינוי: הילדה שניסתה
להתאבד. ואני שוב שואלת אותה בראשי: למה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שכותב
לסיפורים שלי
תגובות לא
מחמיאות שלא
יתפלא שהמחשב
שלו מלא
בוירוסים.


האקערס (גם האקר
גם ערס וגם
סופר)


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/06 10:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילה פופקו

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה