3:00 בלילה ואני ער. ער לעובדות. בואי נצמד לעובדות. עובדה אחת
לדוגמא היא, שאת לא יוצאת לי מהראש גם עכשיו ושאני תופס את
עצמי בוהה במיטה הזאת, שפעם התעוררתי עליה באמצע הלילה כשהיא
רועדת. והתחלתי לפחד.
אני הולך למטבח ומוזג לעצמי כוס מים. אחת, שתיים שלש והכוס
מלאה. צעקות וטריקת דלתות נשמעות היטב מאחוזת הזוג כהן שבקומה
השלישית.

אני זוכר את עצמי מסתכל במורד המיטה, בעיניים חצי עצומות,
עדיין מעמיד פני ישן ורואה אותך יושבת שם ורועדת בבכי, שניסית
לחנוק, מרעידה את כל המיטה איתך.
אני חושב שאפשר לשים את האצבע על הנקודה הזאת. אני חושב שאז
התחלתי להבין.
או שלא.

אני הולך למרפסת ומניח את כוס המים על המעקה. ירדנה כהן יוצאת
מהבנין בסערה ומדליקה סיגריה. גם אני רוצה. היא פונה לכיוון
הבית של משפחת כץ, בקצה השדרה. אני פונה לכיוון הכיס בחולצה,
שתלויה על הקולב בחדר השינה. שם הסיגריות. בשעון 3:15.
בכיס של החולצה אני מוצא ברושור, אני קורא שם שקוראים לי
"תתעורר! תכיר בעובדות!".

אני מכיר את העובדות מקרוב. את דווקא היית רחוקה ממני אז
כשרעדת בקצה המיטה.
לקחו לי כמה שניות (מי לקח לך? תיקח אחריות!) לפני שניגשתי
אלייך לקצה של המיטה.
אולי בגלל שהתחילה להתגבש אצלי ההבנה... אני לא ממש מצליח לגבש
דעה.

בטלוויזיה יש פרסומת עם זוג שדיים לכל שניית מסך, אני רואה גם
את עצמי מרצד על המסך,
כמו רוח רפאים בין קהל החוגגים של השקת המשקה הישן בבקבוק
החדש. או להפך. אני מכבה את הטלוויזיה, אבל נשאר לרצד שם.
דווקא את עצמי הייתי רוצה לכבות קצת.

אני חוזר למרפסת ומתיישב על כסא, בשעון 3:30, כשאני רואה את מר
כהן יוצא מהבית עצבני.
הוא כמעט תמיד עצבני, אם נצמד לעובדות.

מתי התחלתי להבין שהשדים שלך חזרו?

כשחיבקתי אותך בשקט לא נרתעת ממני. עניין ההרתעות התחיל קצת
יותר מאוחר. אמרת לי, שזה בסדר, זאת העבודה החדשה, והלחץ,
והכדורים, ושיהיה טוב.
מה בדיוק היה טוב?

אני רואה את מר כהן יוצא מאחד מהבתים, מדדה, הוא נראה מאד נחוש
כשהוא מתקדם בצליעה לאורך השדרה. זה נראה כאילו יורד לו דם
מהרגל. בטח אני סתם מדמיין.

אני ער לעובדה שיש לי דמיון פורה. כמה זמן את היית ערה ורועדת
שם, בקצה הכי רחוק של המיטה לפני שהתעוררתי?
מתי באמת התחלתי להבין שאני מנסה למנוע קטסטרופה, שמתרחשת בין
קירותיו של חדר, שאליו אני לא מצליח להיכנס, או אפילו למצוא את
הדלת?

בלי מטאפורות. בואי נצמד לעובדות. אחרי שהתחבקנו כמה דקות,
המיטה הפסיקה לרעוד, אני נשכבתי שוב, עדיין מפחד. את הלכת
לשירותים.
אני הולך לשירותים. טריקת דלת מרחוק, כנראה מחוץ לבניין, נשמעת
כמו יריה. או להפך.
אני הולך לנסות לישון.

בעוד כשעה תמצא גופתו הירויה של מר כהן בגן השעשועים. כשאספר
את הסיפור לשוטר העייף וחמור הסבר, אני אנסה בכוח להצמד
לעובדות
עוד עובדה היא, שפחדתי פחד מוות למצוא את גופתך...