אני נאחזת בך, משתמשת בדמותך, באורך, אני כל כך תלויה בך.
בלעדיך היום כה שחור וחשוך והכל נראה חסר כל תקווה ואופטימיות.
איתך הכל כל כך מאיר, היום נצבע כולו ורוד רק בגלל הודעה
ששלחת.

אני יושבת לי במקום הכי יפה בעולם בין חושך לאור בין שחר ללילה
ומבינה את כל העניין עם השמש והירח. הירח כל כך תלוי בשמש,
צריך את אורה כדי לחיות ולהאיר והשמש לא זקוקה לו היא שולחת את
קרניה המלטפות לאנשים שם למטה - מאירה להם את החיים. והירח
מרגיש כל כך בלתי נחוץ, מי צריך לילה כשיש יום?! הוא רק לא
יודע שיש אנשים שאוהבים לילה, שחיים לילה, הוא לא מרגיש את זה.
השמש מצד אחד כל כך רחוקה, בלתי מושגת, וחזקה ומהצד השני הירח
חקרו אותו, למדו עליו ובעיקר דרכו עליו - כל כך הרבה פעמים
דרכו עליו.
השמש עלתה. היא עכשיו תאיר את המשך היום והירח יילך לו לבכות
לבד, הוא כל כך אוהב את השמש ולה ממש לא אכפת ממנו.
כמוני וכמוך.