[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נאמנה לחורף
/
סקרים ותפוזים

"מה את כותבת שם כל הזמן?" אני שואל אותה, היא מסתובבת כמו
ילדה קטנה על הכסא של המחשב סיבוב שלם כפול עם העט השחור תקוע
לה בפה, "סתם משהו" היא מחייכת וחוזרת להפנות לי את הגב. אני
מעקם את האף, לוקח לגימה חזקה, מאלו שעושות רעש, מהמכבי שלי
ומדליק סיגריה. "אתה תמיד חייב לעשות את הרעש המעצבן הזה?" היא
פולטת וממשיכה לזמזם עם המערכת את הג'ירפות. כבר שעה אנחנו
יושבים בתוך החדר שלי, היא מקשקשת אותיות על המחשב ואני שותה
כבר את הבקבוק השלישי שלי בזמן שאני מביט בגב השקוף שלה, עם
שתי הצמות שלה, מזמזמת את כל הדיסק ברצף. "אני זוכר את הפעם
הראשונה שנפגשנו" אני יודע שהיא לא תסתובב "וואלה..." היא
עונה וממשיכה לזמזם מילים שלא קשורות אחת לשניה אולי כמוני
וכמוה - ואולי כמוה עם עצמה.
זהו, אני עוד מעט אשתגע עם הילדה הזאת.
אני מתחיל להעביר את כל הזיכרונות בראש שלי - מאז שהיא הכריחה
אותי לראות את הסרט "שמש נצחית בראש צלול" הראש שלי כבר לא
צלול, אני מדמיין כניסות חשוכות בירושלים שהיינו מזדיינים בהן
כל פעם שיצאנו שיכורים ומסוממים מאיזה פאב, אני מרסק אותן
במחשבה שלי חזק חזק, מפורר את הקירות, את הדלתות, מוחק את כפות
המנעולים, מלטף אותה, לפעמים אני אפילו מפרק אותה תוך כדי...
"איך זה שבכל השנים שאני חיה מראים מיליונים של סקרים
במלאנתלפים מקומות, על כל האוכלוסייה ואף פעם לא קיבלתי טלפון
שרוצים לעשות סקר ולשאול אפילו במי אני בוחרת או איזו מן אבקת
כביסה אני קונה?" נקרע לי חוט המחשבה. "זה כל כך חשוב לך
שתשתתפי באיזה סקר?" אני שואל חצי רציני חצי לא. היא שותקת,
קמה מהמחשב ומסתובבת אליי. מה עשיתי, אני שואל את עצמי, שזכיתי
לקצת יחס סוף סוף, אחריי שעה שהמוח שלי מתזז את הגלגלים שלו
אחורה וקדימה. היא מתיישבת עליי ושואלת בשקט, כמעט לוחשת "מה,
לא חשבת על זה אף פעם?" אני אומר לה שלא ובאותה נשימה מבין
שנכנסתי עכשיו למשהו עמוק מדי ושעכשיו אין איך לצאת מזה, גם
בלילה כשנזדיין היא תשאל אותי מתוך כמה פעמים שאני שוכב איתה
אני חושב באמת עליה, ומתוך כמה פעמים שאני נותן לה אז היא
גומרת ועוד כל מיני שאלות כאלו.

אני באמת זוכר איך נפגשנו,
וזה מוזר כי המון דברים שבאו אח"כ אני זוכר במעורפל, כמו
לפעמים בבוקר של חורף קר כשהעיר הזאת מתכסה בשמיכה לבנה שממנה
נוצצים אורות של בתים ובניינים ואם מתאמצים ממש ממש אפשר לראות
אותם נכבים.
אני יושב באוטובוס ארוך, אני כמעט בטוח שעליתי עליו בתחנה של
שוק מחנה יהודה. האוטובוס כולו היה מלא באנשים, אפורים
וירוקים. היה מקום פנוי במושבים של הארבע אבל רק במושב ההפוך,
המושב שאני הכי שונא כי אני תמיד מקבל בו בחילות. לא רק שהמושב
היחיד שהיה פנוי שם היה הפוך, הוא גם היה ליד החלון, ובמושב
ליד ישבה אישה מבוגרת עם כל כך הרבה סלים, שאין מצב שהיא תקום
ותתן לי להיכנס, דבר שחייב אותי לעבור בין הרגליים העייפות שלה
לבין רגליים של חייל עם נשק ארוך שישב מולה. ברור שהנשק שלו
היה חייב להיתקע לי עמוק בתוך הבשר, אבל למרות הכל הצלחתי
להתיישב כמו בנאדם  ליד החלון שלילה ירושלמי נשקף ממנו, ואדי
נשימה כבדים מכסים אותו. הבטתי קדימה, אל מעבר לראשו הגבוה של
החייל הירוק שהייתה לו כומתה סגולה כמו ענבים ועיניים אדומות
ועייפות, ומעבר לראש הזה בצבץ ראש אחר, שיער שחור אסוף לשתי
צמות, עיניים מכושפות (היום אני יודע שהן חומות-ירוקות) שקועות
בחלון ואוזניים אטומות באוזניות (שהיום אני יודע שנגמרה לה
הסוללה בדיוק כשהיא עלתה לאוטובוס, בתחנה של בנייני האומה, אבל
היא בכל זאת השאירה את האוזניות בשביל "לשמוע את השקט" ואני
חושב שזה היה בשביל שאנשים לא ישאלו אותה כל מיני שאלות ולא
יפריעו לה לבהות ברחובות החשוכים, לדמיין כל מיני תסריטים - מה
קורה עכשיו בכל חלון - כמו שהיא תמיד עושה). היא לרגע הסיטה את
ראשה מהחלון, הסתכלה עליי ואז בדיוק החייל קם וירד בתחנה.
עכשיו שדה הראייה היה נקי אבל היא כנראה קצת נבהלה (לפעמים אני
צוחק מעצמי, איך אני מגזים בתיאורים...) וראיתי שהיא מוציאה
מחברת צהובה עם ציור של פטרייה סגולה עם נקודות אדומות. היא
הוציאה גם עט שחור והתחילה לכתוב ולכתוב ולכתוב...
כשירדתי היא עדיין כתבה.

"על מה כתבת אותו יום באוטובוס?" אני שואל אותה ברגע שהתחילו
הפרסומות בערוץ 2. היא המשיכה לפצוע את התפוז המסכן שנחרץ
גורלו להוות ניסוי בידיים שלה - ניסוי שמטרתו הייתה לקלף תפוז,
אבל היא אף פעם לא מצליחה. אני מחכה בשקט עד שהיא תעכל את
השאלה, ככה זה תמיד: שאלה קצרה והחלטית שלי, ממתינים בשקט עד
שהיא תוכל להשיב, בדרך כלל היא שואלת שאלה בחזרה. "על מה אתה
מדבר?" היא מלטפת את קרעי התפוז שלפני דקה היה עגול ושלם, כתום
כמו מתנגדי ההתנתקות. "אותו יום באוטובוס, כשראיתי אותך פעם
ראשונה" ערוץ 2 חזר לחדשות המיוחדות, ראש הממשלה מאושפז במצב
קשה. הפעם כנראה שהוא לא יחזור לתפקד אם בכלל הוא ייצא מזה.
"מה אתה אומר סער, מה יקרה עכשיו?" אני מביט בה, רוצה להגיד לה
שהיא כל כך יפה, ושאני אוהב אותה באמת, שתאמין לי, שתבטח בי
ותפסיק לסגור את התריסים שלה כל 10 דקות. "התפוז נשאר עם אותו
טעם, אל תדאגי, תביאי לי אותו אני אבצע לך לפלחים" אני מחייך
והיא מתעצבנת "נו די כבר, אני רצינית. במי נבחר? הסקרים אומרים
שקדימה עד עכשיו לקחה הרבה מנדטים אבל עכשיו שרון כבר מחוץ
לתמונה, וביבי לא בא בחשבון זה בטוח כי אם הוא נבחר אני עוזבת.
נכון סער? מה נעשה? נתפשר על פרץ?" אני מנסה להישאר בקו המחשבה
שלה "די עם הסקרים מלי, תצאי מזה. מה שאת חושבת שנכון תעשי,
תבחרי מה שאת חושבת לא מה שמינה צמח או מה שזה לא יהיה, מראים
לך" אני מנסה לחבק אותה, ואז היא אומרת שהיא במחזור ושהיא
מעדיפה שלא.

לפני שבוע נפגשנו במדרחוב, קנינו תירס חם ומתוק כמו שהיא
אוהבת, ואכלנו אותו תוך כדי הליכה. "הבאתי לך משהו" היא הביטה
בי, האף שלה היה אדום והנמשים שסביבו שיוו לו מראה ילדותי
נורא, במיוחד עם שתי הצמות שלה שהיו רטובות מהגשם. הוצאתי
מהתיק שלי קופסא של טבעת והיא לרגע נבהלה "אל תדאגי מלי, תפתחי
אותה" התיישבנו באמצע כיכר ציון על האבנים הגדולות "תחזיק לי
שנייה" היא העבירה אליי את קלח התירס שהיה כבר חצי אכול ולקחה
את הקופסא, "אתה יודע שלפי סקר, היום מתוך כל שלושה זוגות
נשואים בישראל אחד מתגרש?" היא לא הביטה בי, ואני רק מתפלל
שהיא תחייך. היא פתחה את הקופסא וקפצה עליי בחיבוק ענק שנלוותה
אליו נשיקה, סוף סוף נשיקה  אמיתית עם לשון והכל, בתוך כל
הריחוק הזה. ובתוך הקופסא היה הצדף שהיא הכי אהבה בעולם אבל
איבדה אותו לפני שבועיים כשחזרנו מהים "איך מצאת אותו סער?"
חייכתי אליה ואספתי אותה אליי "בשבילך אני אמצא גם אותנו" היא
שתקה ונתנה לי לחבק אותה אל מול חבורה של ברסלבים מרקדת לצלילי
מוסיקה חרדית.
לפי הסקרים, אתה תמיד מוצא משהו כשאתה שוכח ממנו ומפסיק לחפש.
(אני מצאתי את הצדף היום כשניקיתי את האוטו ניקוי יסודי כי היה
בו כל כך הרבה חול של ים).

מלי היא ילדה בת 21, שהחליטה בשנה האחרונה (מאז השחרור) שהיא
הולכת עם שתי צמות. פעם שאלתי אותה אם זה נובע מגעגועים לילדות
והיא התעצבנה עליי ואמרה שאי אפשר להתגעגע (בטח עכשיו תחשבו
שההמשך היה  'למשהו שאף פעם לא היה לך' או משהו בסגנון, אבל
לא) למשהו שאתה עדיין עובר ואני צחקתי נורא והיא עוד יותר
התעצבנה.
מלי מתעצבנת משטויות, אבל היא מתעצבנת בצורה יפה, העיניים שלה
שולחות לך מסר שקוף שעדיף שתעצור בנקודה הזו. היא לא צועקת,
הקול שלה פשוט משתנה מרך כל כך לנוקשה, כמו שאני כשאני חושב
עליה איך שהיינו פעם בלי גבולות, עם אורות דלוקים ושקט מוחלט,
מזדיינים בחדר מדרגות של "מלון קרלטון" בנהריה.
מלי כותבת המון, היא אף פעם לא מוכנה להראות או לספר לי על מה,
היא אומרת שאלו מחשבות פרטיות שלה ושאני לא אדאג כי גם אני
נמצא שם בין כל האותיות העגולות והשחורות שלה.
מלי בוכה לפעמים בלילה, כשהיא חושבת שאני כבר רדום לחלוטין,
ואני לא מראה לה שאני ערני כי פעם אחת היא בכתה נורא ומתוך
השמיכה חיבקתי אותה ואז היא התעצבנה ואמרה שזה לא הוגן - כי
היא חשבה שאני ישן - וביקשה שאני לא אעשה לה את זה יותר. אז
אני נותן לה לבכות כמה דקות, עד שהיא נרגעת ונרדמת. בלילה היא
חולמת על ידיים קטנות שבוכות לה "אמא, אמא, בואי אליי". ובבוקר
היא קמה יפה מתמיד, והעיניים שלה, החומות ירוקות שלה, מבריקות
על רקע בגוון אדמדם מבכי. ואני תמיד אומר לה בבקרים האלו שהיא
הכי יפה בעולם כשהיא קמה והיא מחייכת והולכת להיבלע בתוך זרם
המים של המקלחת.
מלי עברה הפלה לפני פחות מחודשיים.
מלי לא יודעת לקלף תפוזים ומלי הכי רצתה ילדה בעולם.

"גם אני זוכרת איך נפגשנו" היא לחשה כשהחלקתי בשקט לתוך
הסדינים, היא הייתה עם הגב אליי וחשבתי שהיא ישנה. מפזר החום
היה כבר בשיא הפעילות ואני אף פעם לא מבין איך היא יכולה לישון
ככה, גם מפזר חום שמרעיש, גם הסקה מרכזית וגם פוך ענק עם מצעים
מפלאנל. "אז איך נפגשנו?" היא הסתובבה אליי וחיבקה אותי מתחת
לשמיכה "ראית אותי באוטובוס וישר נדלקת עליי, נכון? "אני מאשר
את דבריה "ואז ירדת תחנה לפניי, ברחוב הדבש והלכת ברגל עד
לתחנה שלי, נכון?" ואני רציתי להגיד לה שפשוט טעיתי בתחנה
והלכתי ברגל לתחנה הבאה כי שכחתי איפה ירון גר, אבל לא רציתי
לקטוע רצף רך של מילים שיצאו ממנה סוף סוף "אני בדיוק ירדתי
מהאוטובוס כי הוא נתקע קודם בסיבוב, וחייכת אליי ושאלת אותי מה
כתבתי במחברת ומאיפה אתה מכיר אותי ואני כבר לא זוכרת כל כך מה
אמרתי... ואת הלילה סיימנו אצלי במיטה" ניסיתי להתקרב אליה
ולהרגיש את הגוף שלה כמו פעם, כמו באותו לילה אבל היא נתנה לי
נשיקה על השפתיים, אמרה לי לילה טוב והסתובבה.
אני המשכתי להביט בה עוד שעה ארוכה רואה אותה נושמת דרך מסך
החושך שבחדר, מרגיש את חום גופה שכל כך קרוב אליי אבל כל כך
רחוק ממני, יכולת להיות בחרמון עכשיו מלי, והייתי מרגיש יותר
קרוב אלייך. אני כמעט יכול לשמוע דמעה מתרסקת על הסדין, היא
חונקת בתוכה קול בכי סדוק, אני אוהב אותך מלי, אני אוהב אותך
כל כך, איפה נעלמת לי - איפה מלי הצוחקת עם החיוך המהפנט? איפה
מלי של הגשם, של הרוח, שהייתה רצה ברחובות ירושלים מאושרת...
"אני רוצה את מלי שלי חזרה" אני לוחש. אני מרגיש אותה לרגע
קפואה, אני שוקל אם ללטף ואז נרתע. בבוקר היא תקום יפה מתמיד,
עם עיניים מבריקות, אני אכין לנו שתי כוסות נס והיא בינתיים
תשטוף את עצמה בפעם האלף השבוע, במקלחת. קניתי לה את הסבון
הירוק של דאב שהיא הכי אוהבת, בריח של מלפפונים. לפי הסקרים
הוא לא הכי נמכר, אולי היא היחידה שאוהבת אותו. אני אשב ואחכה
לה, היא תכנס למטבח ותשתה את הנס מהר ובעמידה אני אומר לה "מלי
בואי תשבי לידי" והיא תגיד שהיא ממהרת  ושיש לה סידורים ואני
לא אשאל לאן היא הולכת. ואז אני אקום ממקומי, שוב בפעם המי
יודע כמה אנסה לחבק אותה והיא תריח כל כך טוב, כמו תמיד, היא
כל כך נקייה כל הזמן. והיא תתרחק בעדינות ותשפיל מבט ותגיד
שהיא לא מרגישה כל כך טוב ותלך.
לפי הסקרים כשאשה לא נותנת לגבר שלה תשומת לב ומרחיקה אותו
מעליה הוא לרוב נוטה לבגוד רק בשביל לקבל חום ולספק את צרכיו.

אני לא רוצה שנהפוך לחלק מסקר מלי, אל תהפכי אותנו לאחוזים,
למספרים, לאותיות של מינה צמח. אפילו שרצית שיתקשרו וישאלו
אותך שאלות, אני באמת לא רוצה, אני אוהב אותך יותר מדי.

היום כשהיא תחזור אני כבר אכין לנו ארוחת צהריים קטנה, כמו
שהיא אוהבת עם סלט ענקי  והמון בורקסים והיא תחייך כשהיא תיכנס
בדלת, תשאיר את התיק הירוק שלה על השולחן ותיכנס למקלחת אני
אשב מול המחשב, אנסה לסיים את הסמינריון הדפוק הזה, ואקשיב
לפתיחת הברזים, לזרימת המים - אני כמעט יכול לחוש אותם במעבר
מקור לחום, אני כמעט רואה במדויק את מלי מורידה את החולצה
והמכנסיים, מפשילה תחתונים שחורות ופותחת את החזיה הכתומה
שקניתי לה ב"אינטימה" ונכנסת עירומה, אני זוכר את הגוף הזה -
אני מכיר אותו עדיין, אוף מלי... אני יוצא מהמחשב, מתקרב אל
דלת המקלחת ושומע אותה נושמת בתוך האדים, הריח הזה... הריח הזה
מטריף אותי. אני נכנס בשקט למקלחת, "סער?" היא שואלת חצי
מבוהלת "מלי אני מתגעגע אלייך" היא שותקת ואני לוקח עוד צעד
בדרך לווילון שעליו מצויירים כוכבי ים וחולות צהובים, פותח
בעדינות, רק להציץ מלי, תני לי... "סער די!" היא חצי צועקת "מה
יש לך מלי? למה את מתנהגת ככה?" היא חוטפת את הווילון מהידיים
שלי וסוגרת אותו, מסתירה את עצמה שוב, "תלך מפה סער, אני רוצה
שתלך" היא אומרת במין כאב שכזה "מה זאת אומרת? לגמרי?" אני
מקווה שהתשובה שלה תהיה שקטה אבל היא חותכת ישר "לגמרי סער.
אני רוצה שזה ייגמר. קשה לי עכשיו." אני נשאר שניה במקום ואז
מסתובב ויוצא מהמקלחת.

אני יוצא אל הסלון, אוסף כמה דברים. מסתכל על ארוחת הצהרים
שהייתי אמור לאכול איתה, מסתכל על הקירות האפורים האלו, לא
נותן לעצמי יותר מדי זמן לחשוב.
על שולחן האוכל מונחת קערה של תפוזים, ואני מוצא את עצמי יושב
ומקלף לה את כולם - שיהיה לה כשהיא תרצה. אני לוקח תפוז אחד
ובוצע ממנו פלח, מכניס לפה, והוא כל כך חמוץ לעזאזל - על גבול
המרירות.
אני הולך מלי.
לפי הסקרים אנחנו אמורים לדבר מתישהו - אני אמור להתקשר אלייך
עוד שבוע ולשאול מה שלומך ואת אמורה להיות כמו 70% מהאוכלוסייה
ולהגיד לי שטוב לך עכשיו ושאפילו מצאת מישהו אחר, שטוב לך איתו
נורא ושהוא עושה אותך רגועה יותר.
אבל אני לא השתתפתי בסקר הזה.
וגם לא בקודם.
אני לא אוהב סקרים ותפוזים כמוך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגנים שלי הם
כמו פרוט נוקס.
זהב טהור בים של
חרא.



בוליביה מהגגת
בקול רם ומחממת
את האווירה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/1/06 14:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נאמנה לחורף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה