היא זה כל מה שיש לה,
וזה דיי הרבה.
ילדה יקרה,
מוארת כשמש,טהורה.
טובה כמלאך, שלווה כציפור.
את מוחה מציפים גלים של חוכמה.
ילדה מדהימה,
שלווה, אכפתית, מנומסת,
ילדה לתפארת.
וכעת בחייה יש דיי והותר,
אך בעצמה לא נותר דבר.
מודעת היא לטעויותיה,
אך נזכרת בחייה, בעברה, בכל הרע,
היא הרי כבר לכל זה התרגלה
וכעת שכבר שקט היא זו שהורסת לעצמה,
מחוללת לבדה סערה בנפשה.
ילדה יקרה.
כלם ממנה מתרשמים,
גברים אליה נמשכים,
מיוחדת, חכמה, טובה.
רק חבל שכעת היא כבר כלה חלולה,
ילדה יקרה...
היא מודעת לערכה,
ליכולתה,
ליופייה
ולחוכמתה,
אך אין בכוחה
ואולי אין ברצונה,
לאהוב את עצמה.
כל רכושה בעולם הוא היא עצמה,
אך היא כבר התרגלה להיות מסכנה,
להיות עצובה,
חברה הטוב הוא הכאב הנורא,
אין היא יכלה לחיות ולו לשנייה אחת בלעדיו
לכן היא זו שנכנסת אליו
ורכושה שלה ניתן על ידה לכל אדם החפץ באותה ילדה,
מוצג לראווה לכל עובר ושב החולף בדרכה.
היא הרי כבר התרגלה לאותו כאב איום ונורא
ובלילה כשחשוך היא כבר לא בוכה,
מחבקת את חברה הטוב שליווה אותה במשך כל שנותיה,
לאורך כל חייה
חברה,
הלוא הוא כאבה שלה...
יחסיהם של חברים אלו הם נורא סימביוטיים,
לאורך כל ימייה היה הוא כרוך אחריה,
כאבה היה זה אשר שלט עלייה
ועכשיו אותה ילדה יקרה,
חכמה,
אותה ילדה מכאיבה לעצמה
וכך היא בעצם המשיכה לנבול ושלטה בעצמה
וכאבה, חברה,
נשלט גם הוא על ידה.
ילדה יקרה,
סולדת ובזה לעצמה.
מודעת היא לטיפשותה,
הרי כבר נאמר בתחילה כי זוהי ילדה חכמה.
חייה מלאים שגשוג הצלחה, חברים יופי אהבה.
אך בה עצמה לא נותר דבר מלבד כאבה,
אותו חבר קרוב שהבטיח לה עוד בילדותה שתמיד יישאר לצידה,
עד אשר חייה יסתיימו עד אשר המוות ייקח אותה,
אך היא זו ששולטת עכשיו על גופה היא זו ששורטת ומצלקת את עצמה,
לכן אני מוסרת לך כאבה את הבשורה המרה:
לא תוכל להמשיך עוד ללוות אותה,עד סוף ימייה,
היא זו ששמה קץ עכשיו לחייה.
עצוב ונורא,
כל כך יקרה,
כל כך חכמה,
היא הייתה רק ילדה... |