סיפור זה הוא חלק ממחזור דוגמאות הכסף, שאליו עוד יצטרפו
סיפורים נוספים. כל אחד עומד בפני עצמו, אך יש בין כולם קשר
עלילתי (לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי).


השענתי את ראשי על סורגי הכלוב, מקשיב לשעטת פרסות הסוסים,
ראשי נחבט לעיתים בסורגי הכלוב.  פשטתי את רגליי, והתכרבלתי
בכנפיי, מנסה לחוש קצת יותר טוב, שבוי כך, אצל בני האדם. כל כך
רציתי לא להיות כאן. הכיתי באגרופי על רצפת העץ המת של הכלוב.
הייתי שובר אותה. אבל משהו כישף אותה והחרב שלי לא הייתה איתי.
אם האשוני המטומטמת ההיא, עם הכנפיים התכולות לא הייתה טפשה כל
כך, עד שהתעופפה לה לתוך מלכודת של ציידים, זה לא היה קורה.
ואז הופיעה לה האשוני המוזרה, עם דוגמאות הכסף על הכנפיים
הלבנות שלה וניסתה להציל אותה. התכולה הטפשה ברחה ושנינו
נתפסנו. היה לציידים איזשהו קסם כניראה, מפני שאחרי כמה שניות
מצאתי את עצמי מתחת לערמת גברים, בלי שום יכולת. נאלצתי להתחיל
בקרב ידני. אבל הם היו יותר ממני. אני חושב שהרגתי אחד מהם,
כאשר סובבתי את ראשו לאחור. הם לקחו לי את החרב, וזרקו אותי
לכלוב הזה, ששום קסם שלי או פעולה שלי לא פוגעת בו, או בדברים
מחוצה לו.
העפתי מבט אל האשוני ששכבה מכורבלת על רצפת הכלוב, עיניה
עצומות. היה משהו מנחם  מעט בעובדה שהיא מהזן שלי. אפילו שהיא
רק נקבה. הבטתי בה בשתיקה ולראשונה בחנתי אותה בפירוט.
שערה היה שחור, חלק וארוך, ונח על רצפת העץ של העגלה, ניראה
כמו זרימה של נחל שחור. עורה היה בהיר אבל זרועותיה שזופות,
שריריות. כנפיה לבנות היו מכוסות בסבך של קווים מתפתלים
וכסופים, יפיפיים. התקדמתי אליה בזחילה, והתיישבתי לצידה, מביט
בפניה. ריסים ארוכים, אף נחמד, סולד רק במעט, שפתיים מלאות,
סנטר לא קטן מידי ולא גדול מידי. הושטתי את ידי ונגעתי בלחיה.
מעולם לא הבטתי באשוני בתשומת לב כזאת. היה בה משהו מאוד עדין,
מאוד שונה, מאוד חזק. לרגע הרגשתי בודד, שרוי בתוך האפלה, עם
כדורי אש בוערים - שמשות בוערים סביבי ומסביבם מסתובבים סלעים
וכדורי גז, קטנים וגדולים, מטלטלים בתוך אפלה שחורה, ואני
בתוכה, מטלטל איתם. ואז ראיתי אותה עומדת מולי, ולא הרגשתי
בודד. אנחנו הרי בכל זאת מאותו הזן.
"מה אתה רוצה, אקורו?" נשמעה שאלה. הבטתי בה, וראיתי שהיא מחכה
לתשובה. משכתי בכתפי."שום דבר."
היא התישבה, עדיין מכורבלת בכנפיה, והביטה בי במבט חודר. "אני
תוהה," אמרה, "את מי להאשים במצב הזה שניקלענו אליו."
"את יכולה להאשים את מי שאת רוצה," עניתי, "זה לא ישנה את המצב
במאום." נשענתי על הסורגים ופשטתי את רגלי בשנית. היא הביטה בי
מספר שניות ואמרה "כן, אבל לפחות זה יתן לי סיבה טובה לרחמים
עצמיים." וצל של חיוך עבר על שפתיה.
"את תמיד יכולה להאשים את האשוני התכולה ההיא. או אותי. או את
עצמך. או את סופת הגורלות." עניתי לה.
"סופת הגורלות?" אמרה בתמיהה וזקפה את גבותיה.
"אני מתאר לעצמי שאתן, האשוני, לא מודעות לה, אבל אתן אולי לא
אשמות כל כך..." התחלתי, וראיתי איך היא מכווצת את שפתיה
בבוז.
"אנחנו מודעות לה, אתם אלו שמתעלמים מהנבואה שהושלכה בפני הזן
שלנו," הטיחה בי.
"אנחנו מקיימים את הנבואה." אמרתי, מתחיל להרגיש את ההסחפות
לויכוח מעניין, "רק שלמרבה הצער ההתחלה שלה אבדה בזמן."
"כמה צפוי מצד זכרים," אמרה בחיוך, אבל לא ראיתי בו לעג משום
מה, "אם כי אני לא יכולה לומר שנקבות יותר טובות בתחום הזה."
הבטתי בה במבט שואל. "גם לכן אין את ההתחלה של הנבואה?"
"הסוף שלה." תקנה אותי ונאנחה. הויכוח גווע לפני שהתחיל,
והצטערתי על כך מעט. עתה שוב שמתי לב לקור המקפיא, על כן
קיפלתי את רגלי והתעטפתי בכנפי ביתר קפדנות. הבטתי בעיניה והיא
השיבה לי מבט חודר. היו לה עיניים שמצאו חן בעיניי. מלוכסנות
רק מעט, בגודל בינוני, עם צבע כצבעו ההפכפך של היער עם הזריחה.
הירוק הבהיר של הענפים מכוסי הטל, בין הענפים הכהים יותר, עם
הערפילים הכחולים, שעוד רגע השמש תסלק כאשר תעלה ותנוע
במסלולה. הייתי מוקסם למדי.
"במה אתה מסתכל, אקורו?" שאלה במבוכה והפנתה את מבטה, אל
הכרכרה שהכלוב נקשר אליה, ממנה נשמעו קולות דיבור אנושיים.
"לא כלום," אמרתי וחייכתי אליה. היא הביטה בי ונראתה מעט
מפוחדת. "מצטער אם הבהלתי אותך."
ראיתי אותה נועצת בי את עיניה בכעס. אבל היא שתקה. לאחר מיכן
התרוממה ועמדה על רצפת הכלוב, מתעטפת בכנפיה. ואז, שומרת על
שיווי משקלה נעה אל פינת הכלוב הרחוקה ביותר והתיישבה בה,
מלכסנת אלי את מבטה. משכתי בכתפי והתחלתי עוקב אחר עורב שעף,
קורע את האוויר בצרחותיו. החורף כניראה לא מפחיד את הציפורים
האלו. למרות שהשנה הוא קשה במיוחד. אבל למדתי לחבב את החורף,
אחרי שלמדתי להסוות את עצמי היטב על ענפי העצים הערומים,
השחורים, ובתוך עלוותם הקוצנית מעט של העצים אשר לא השירו את
עליהם בחורף. אבל בשאר העונות ההסתתרות שלי הייתה פשוטה יותר
בלילה, בין הצללים של האדמה אשר לא כוסתה בשלג. האשוני הלבנה
הזאת קרוב לוודאי מסתדרת היטב בחורף. ואז ניזכרתי במנהג משונה
של האשוני לגבי עונת השנה הזו, שתוכל להוביל אותי לשיחה על
נושא שאני מעוניין לדעת אותו בקשר לאותה האשוני.
"יש לי שאלה אלייך, אשוני," פניתי אליה, מנסה לשווא ללכוד את
מבטה המתחמק.
"שאל." אמרה כבדרך אגב, מסרבת לפגוש את מבטי.
"אתן האשוני באמת נופלות לתרדמת חורף?"
היא גיחכה. "כשאתה מתאר זאת בצורה הזאת, הייתי יכולה לומר
שחלקנו כן. אני לא."
"מדוע?" הקשיתי.
"מדוע אני לא או מדוע הן כן?" שאלה באדישות.
"גם זה וגם זה," עניתי.
"ובכן," פתחה בנימה שניכר ממנה שהסבירה את הנושא פעמים רבות
"האשוני, נופלות, כהגדרתך, לתרדמת חורף מהסיבה הפשוטה שמזג
האויר לא מאפשר להן למצוא מספיק מזון, האוויר קר מאוד, וכן קשה
לתמרן בין ענפי העצים בשל רוחות החורף"
"אנחנו האקורו לא עושים את זה, למרות אותם התנאים," אמרתי
בשלווה.
"האשוני, ברובן עצלניות למדי. והחורף הוא זמן טוב לעיסוקים
שונים עבורן, שלא נמצא להן מספיק זמן בשאר העונות. פרט לכך,
אני תמיד סברתי שבסתר ליבן הן רוצות שאתם, אקורו, תתפסו אותן,
איני מבינה מדוע. אך אני מתארת לעצמי שזה קשור לכך שזו העונה
שבה אתם בשיא הפעילות." המשיכה בנימה משועממת, אם כי אירונית
מעט.
"טוב, הרבה יותר פשוט לתפוס מטרות נייחות" מלמלתי "אבל מדוע את
לא עושה זאת?"
"השלג הלבן מסווה אותי היטב. והאשוני האחרות אינן מטרידות אותי
יתר על המידה. אלו שאינן ישנות, על פי רוב נחמדות יחסית"
המשיכה באותה הנימה. ידעתי כמובן כל מה שספרה. עקבתי אחרי
האשוני רבות וידעתי את כל חוקיהן, אף כי לא ידעתי את הסיבות
לכך, והעניין ניראה ראוי לחקירה.
"אבל אישית, אני עדיין לא מבינה דבר אחד בכם, האקורו," אמרה,
מבטה ריקני. זמן רב אחר כך למדתי שהמבט הזה מופיע כאשר היא
אינה רוצה לחשוף את מחשבותיה ורגשותיה, ולאו דווקא מעיד על
אדישות. "מה אתם עושים בנקבות שאתם תופסים, ואיזו תועלת יש לכם
מזה?"
פערתי את פי, וניסיתי לחשוב על תשובה הולמת. לא יתכן והיא לא
ידעה. בפגישות החטופות הספורות שהיו לנו קודם לכן, היא הראתה
בקיאות יוצאת דופן בחיי החברה שלי. ניזכרתי באותן שתיים שלוש
פגישות, אשר בגללן ניסיתי לשכוח אותה. וכולן היו באשמתי, כאשר
עדיין ניסיתי לתפוס אותה, כפי שנדרש ממני. לאחר אותן הפעמים
התיאשתי מהרצון לתפוס אותה, ולאחר ויכוחים רבים הותר לי לנסות
ללכוד אשוני אחרת. ולכדתי ארבע מאז. אבל החובה ללכוד אותה,
לפחות בעיני עצמי, ועל מנת להשיב את הכבוד שנגזל ממני אז
בעיניי החברה, רדפה אותי. אבל הפסקתי לנסות למצוא אותה. גם אם
חלומות רדפו אותי. אני תמיד מלאתי את חובותי, והעניין הזה
הציק, הטריד אותי לא מעט. לא פעם חלמתי שאני כורע מעליה, מהדק
את קשרי החבלים לגופה, קושר את ידיה לעמוד אבן או לענף ו...
"אז אתה לא תענה, נכון?" קולה העיר אותי ממחשבותי. הפנתי את
מבטי וראיתי שהיא התיישבה לצידי, מביטה בי במבטה הריק.
"מה אנחנו עושים איתכן?" התחלתי, "את בטוחה שאת לא שמעת את
חברותייך מדברות על זה, כי אני יודע שאתן מדברות על זה."
אמרתי, בלעג קל. "אבל התועלת, תאמיני לי, היא שלנו בלבד,
וגורמת לנו לא מעט הנאה."
"כמה צפוי," אמרה בקול חלול, "אבל לא, לא שמעתי, אולי תספר
לי?"
מבטה הריק וקולה החלול גרמו לי להצטער מעט על כך שלעגתי לה.
ידעתי שהיא מנודה מחברתה, הצעירה מכולן והאחרונה שבקעה מביצה,
כך שזכויותיה לרוב נשללו ממנה, ורעיונותיה, ששמעתי שהעלתה
לפעמים בפני מועצת שבטה, ולדעתי היו די חכמים, בשביל נקבה, זכו
לזלזלו ולעג. לפתע נזכרתי במשהו שאמרה באחת מפגישותינו המעטות
והתכופות.
"את כן יודעת," אמרתי פתאום. "למה את שואלת אם את יודעת?"
שאלתי
"אני יודעת שמה שאתם עושים לנקבות הוא להנאתכם, אבל לצערי, לא
יצא לי לברר יותר מזה. אחרי הכל, אם זה יקרה לי, ארצה לדעת מה
אוכל לעשות כדי להחלץ מהמצב."
ידעתי שדברה בכנות. אבל דבר מה עדיין הטריד אותי. "אני זוכר
אותך בברור אומרת 'למה אתה רוצה אותי? אני האחרונה, ועדיין אני
לא בזמן שיביא לך תועלת רבה, אלא אם תחזיק בי שם כמה שבועות
טובים. וגם אז זה לא יהיה מה שתחפש. מה אתה עושה כאן?', כאשר
ניסיתי לתפוס אותך פעם אחת." חייכתי אליה בניצחון "אם זה לא
מראה על ידע, אז..."
"הסבירו לנו שמוטב לומר שלא נביא לכם תועלת ושאנחנו לא בתקופה
הרצויה, כדי להתחמק ממפגשים איתכם," קטעה אותי, "למה לומר זאת,
הן לא אמרו, למרות שידעו. אני שאלתי, אבל..." היא מלמלה משהו
נוסף בשקט והשתתקה. הן צחקו לה, הבנתי. הייתי במצב דומה פעמים
רבות. הנחתי יד על כתפה מתוך רגש השתתפות שעלה בי. היא נירתעה
וראיתי שנשכה את שפתיה.
"מה קרה?" שאלתי
"כלום, אל תיגע," אמרה, ולי ניראה ששמעתי צל של כאב בקולה. "אל
תיגע בי," אמרה שוב. הידקתי את אחיזתי והיא נשכה את שפתיה ביתר
שאת וניסתה להוריד את ידי.
"אנחנו יושבים ביחד בכלוב הזה, בשבי של בני האדם, ומדברים יחד,
תוך הפרת חוקים הן של החבורה שלי והן של השבט שלך. את יכולה
לבטוח בי," אמרתי והוספתי כעבור כמה שניות "לזמן מה." ידעתי
שאצטרך לזכות בבטחונה ועזרתה אם ארצה לצאת מהשבי הזה. אחר כך,
יתכן ואשתמש בבטחונה בי לטובתי. אבל ידעתי שגם היא זקוקה לי על
מנת להימלט מכאן. "לא אבטח בך," אמרה. הידקתי את אחיזתי.
ואז ראיתי את הכאב בפניה, את סימני הכאב הגופני, שכל כך השתדלה
להסתיר. הסרתי את ידי, ולפני שעלה בידה להגיב, הסטתי את כנפה
מכתפה וראיתי בחלחלה חתך עמוק, חתך שידי לחצה עליו והגבירה את
ייסוריה. ראיתי שזהו מאחד הפצעים שאינך יכול לרפא בעצמך, מפני
הקסם שהוטל בהם. חתכים שלא מפסיקים לדמם או לכאוב.
הייתי המום. "אני... אני מצטער" מלמלתי. היא הפנתה אלי מבט
זועם. שפתיה נפסקו וחשפו את ניביה החדים. "על מה אתה מצטער,
אקורו?" אמרה בזעם וקמה. מאחר ולא התעטפה בכנפיה עתה, יכולתי
להבחין בחתכים דומים שכיסו את גופה. היא עמדה מעלי, חושפת את
שיניה בזעם. ניסיתי להבין את הסיבה לכעסה.
"שאלתי אותך שאלה אקורו!" ירתה אלי באיום, ידיה ניקפצות
לאגרופים. הבטתי בעיניה, והחלטתי לעשות את מה שהיא מצפה לו
פחות מכל. חייכתי אליה, והשענתי את מרפקי על סורגי הכלוב.
"פגעתי בך," אמרתי בשקט "אני מצטער." ראיתי שכעסה גובר, ולא
יכולתי שלא להענות לקריאה של בני מיני שעלתה בדמי להתגרות
בנקבה זו. אבל אז הבנתי מה אני עושה. הבנתי פתאום, שכך לא תוכל
לבטוח בי. לכן התרוממתי ואחזתי בפרקי ידיה בידי, מביט בעיניה
בשתיקה. היא כעסה, ידעתי, אבל ראיתי שאינה יכולה לנתק את מבטה.
המשכתי להביט בעיניה. אט אט ראיתי איך היא נרגעת. חייכתי שנית.
היא השפילה את מבטה. אז משכתי כלפי מטה בפרקי ידיה, מתיישב
וגורם לה לשבת מולי.
"מה אתה עושה?" שאלה אותי, בבהלת מה. עיוותי את שפתי לחיוך
קטן.
"אני רוצה לרפא אותך," עניתי. "שכבי והיי שקטה." באופן שהחריד
אותי מעט, יכולתי להבחין בכעסה נמוג, בריקנות שבעיניה, שחשבתי
שהיא סימן לאדישות, מתחלפת באדישות אמיתית, ולמרבה הפלא, במבע
כניעה על פניה. עזבתי את פרקי ידיה והבטתי כיצד היא משתרעת על
רצפת הכלוב לצידי. הייתי מופתע מעט. מפגישותנו הספורות ראיתי
עד כמה אינה נוחה להיכנע, ועתה הבעת פניה היא כשל גורי הזאבים
שהביא אחד ממכרי למערה, אשר צייתו לו בכל אשר אמר. ללא מילים
הושטתי את ידי ומיקמתי אותה מעל כתפה. התרכזתי בכישוף, שלמרבה
פליאתי התגבש. עצמתי את עיניי וחשתי כיצד פצעה ניסגר. כאשר
סיימתי לרפא את הפצע התפשטה בי ההרגשה שמוטב לסיים את תהליך
הריפוי מהר יותר. פקחתי את עיני והבטתי בה.
"תודה" אמרה בשקט.
"אני ארפא עכשיו את הגוף שלך במלואו, ולא פגיעה פגיעה, אני
יודע שזה יעיל פחות, אבל נדמה לי שצריך להזדרז," אמרתי בלחש.
"עשה כרצונך." אמרה ועצמה את עיניה. הוצאתי צדף קטן. הפשלתי את
חולצתה והנחתי אותו על בטנה. אחר הנחתי את ידי על לוח ליבה
ויצרתי את כישוף עלי הרעל.

התעוררתי מטעם דם, שלא היה שלי בפי. הייתי כל כך רעב, וינקתי
אותו, מכרסם בבשר החי. פקחתי את עיניי וראיתי את האשוני מחזיקה
סמוך לפי את מה שכיליתי. כעבור זמן קצר, השבעתי את רעבוני,
וניתקתי ממה שהתברר לי כעורב מת. התיישבתי ולקחתי את גופת
העורב מידה, מכרסם את הבשר מעל העצמות. הייתי רעב, ולא היה לי
זמן לתהות על מה שעשתה. כאשר שבעתי, השלכתי את העורב מעבר
לסורגי הכלוב.
האשוני הביטה בי בשתיקה. נשכבתי על רצפת העץ של הכלוב. הייתי
מוטרד מעט מהבעת פניה.
"הצלת את חיי," אמרה בשקט
"אלו לא היו פצעי מוות, לפחות לא לטווח הקצר" מלמלתי אליה. היא
הושיטה לי את הצדף.
"הורעלתי" אמרה בשקט. "הצלת אותי. הקרבת הרבה מכוחך על מנת
להציל אותי. כל כך הרבה, עד שהייתי צריכה להאכיל אותך בדמי
לפני שהתחלת להתאושש, ואז יכולתי לתת לך בשר."
"זו הסיבה שזה היה כל כך קשה," מלמלתי. ואז בתדהמה הבנתי
שזכיתי באשוני הזו, לפחות לשישה עשר ימי שמש, לפי חוק השבט
שלה. וגם של החבורה שלי. הבעיה הייתה שעתה לא היה לי שימוש
בכך. זה יהיה מבוזבז. היא הביטה בי ונידמה היה כי קראה את
מחשבותי.
"אני אעזור לך לברוח. וכאשר יתמו שישה עשר הימים, דבר שיהיה
לפני שנוכל לברוח, לפי הערכתי, אברח ממך, ולא תוכל לתפוס אותי
שוב." אמרה, ונשכבה לצידי.
חייכתי אליה ומשכתי אותה אלי, מקיף בידי את מותניה הצרים. פניה
היו תערובת של ריקנות וכניעה, אך הרגשתי מעט יותר טוב. ליטפתי
את  צאוורה, והבטתי בפניה המתמלאים פחד.
"לא אעשה לך דבר עד שנברח מכאן," אמרתי בלחש. "אבל למשך שישה
עשר הימים האלו, את קיימת עבורי. אבל אל תדאגי, אם דבר מה
בניגוד לרצונך, אמרי זאת. אני אנסה להתחשב בך."
"מדוע?" שאלה בלחש. חייכתי.
"אחרת, איך אזכה באמונך ואוכל לתפוס אותך אחרי שנברח?". היא
הביטה בי ברצינות. לפתע נעצרה הכרכרה. הפנתי את מבטי וראיתי
שהערב ירד. כניראה הציידים נעצרים ללינת לילה. עצמתי את עיניי,
והתחלתי חושב על סיכויי הבריחה. ואז הופרעתי על ידי קולות
אנושיים ומגושמים, צוחקים.
הפנתי את מבטי  וראיתי את בני האדם מביטים בנו מבעד לסורגי
הכלוב, בלעג, ובשנאה, צוחקים. אחד מהם נראה מלא יגון, ושנאה
אלי. אחר הביט בנו במבט מתפלא. הוא נראה נקי מהאחרים.
"מעניין מה הם אומרים," מלמלתי.
"משהו לגבי זה שזכר ונקבה שוכבים זה לצד זה," שמעתי אותה
לוחשת.
"את יודעת את שפת בני האדם?" שאלתי בתמיהה
"מספיק כדי להבין את הכוונה הכוללת," אמרה, באנחה.
"את אשוני מאוד מעניינת," אמרתי לה.
"אתה אקורו מוזר," ענתה.
"יש לי שם, את יודעת," אמרתי לה, מתכוון לשתף אותה במה שלא
שיתפתי שום אשוני אחרת. היא הביטה בי בפליאה.
"לאורינקרי," לחשתי לה "אני לאורינקרי."
"שניראיקאי," ענתה בלחש.
"שניראיקאי" גלגלתי את שמה על לשוני, "מזכיר לי את קול זריחת
הירח," אמרתי.
"תודה," מלמלה. היא לא הבינה למה התכוונתי, אולי מתוקף כך שלא
ידעה על מה חלמתי בלילות רבים עליה, כנגד רצוני. אבל אולי היה
מוטב שלא תדע.
ואכן היה מוטב שכך. ללא ספק, כך היה.