אני מנסה לבנות קו זמן
אבל הוא נוזל לי בין האצבעות
ומה שהיה פעם המציאות הקרה
הופך עכשיו לזכרונות
(או סתם הזיות)

אני חופרת בראשי ופורסת את הזכרונות על שולחן
שוב מנסה לבנות קו זמן
כמו פאזל.
אני ממיינת את החלקים,
בצד אחד שמה את אלה ששייכים למסגרת
ובצד שני את כל השחורים
(כמו אוסף של חורים)

אני מרכיבה חלק חלק בעיניים עצומות
המסגרת שלמה
ואני מפחדת לראות.
אני מכסה עין אחת
ואת השנייה פוקחת לאט
כן, המסגרת היא כמו שזכרתי
אבל בפנים הכל מושחט.

כמו להסתכל במראה.

העבר עוד לא עבר
הצלקות שהוא השאיר עלי
אולי יוסרו מחר בניתוח מפואר
אך דמעותיי לעולם לא ישכחו
איך הפך טעמם ממלוח למר.
(אפילו שאני בכלל לא זוכרת)

לא.
אני לא רוצה לקבל עזרה.
אני לא רוצה לזכור את מה שקרה.
טוב לי כך בחשיכה.
טוב לי כשאני לבושה
ולצלקות אין זכר.
אין זיכרון.

העבר עוד לא עבר
הוא מוטבע בחור שנשאר.
בדיוק איפה שטבעתי.




1.9.05