הוא חיבק אותה
בשתי זרועות ארוכות,
חזקות.
לחש על אוזנה
מילות אהבה רכות,
חלקות.
זה מה שרצתה,
שחיכתה,
כל חייה.
זה האביר שלה.

הוא אוהב אותה,
כך הוא אמר,
אחרי מאה ושתיים פעמים ששאלה.
חבל,
היא לא היתה צריכה לספור.
העיקר שאמר.

ובלילה,
היא תיתן לו לחדור
בין הריסות חומותיה.
(בסוף,
חומות נופלות).
היא תתמכר לריח,
לטעם,
לאהבה,
לקולו המתנגן
כשהוא עורג אליה.

והוא יאחז בה כל-כך חזק
עד כאב
ומגרונו יצא השם שהוא אוהב -

           ולא שלה הוא.