רוני,
אני כותבת לך ואני לא יודעת איפה אתה. אני כותבת לך ואני יודעת
שלא תשמע. אני כותבת לך ואני בת 14. אני כותבת לך, ואני בודדה.
אני כל כך בודדה.
היום קמתי בבוקר ולרגע אחד שכחתי איפה אני בכלל. הייתי בטוחה
שאתה שם. זה קורה לי לפעמים. זה קורה כמעט כל בוקר. זה אפילו
עכשיו, שכל כך חשוך, ואם אני אדליק איזשהו אור הכל יהיה בהיר
יותר ותהיה כאן ואני ארגיש טיפשה שאני כותבת לך כי אתה בעצם
פה, לידי, עם החיוך הזה שלך.  ואז אישה גבוהה עם גב קמור ופנים
חמוצות מביטה בי בזלזול, טורקת את הדלת עם רגלה הימנית. ואילו
הן התרופות שלי. ידעת כמה פעמים רציתי לצעוק שאני מרגישה טוב?
שאינני חולה? אבל פה אף אחד לא מקשיב. אף פעם.
אני יודעת שהיית חייב ללכת, לפני שאימא נטשה אותי בבית היא
השאירה מכתב. היא כתבה שאני כנראה לא אראה אותך לעולם. היא לא
אמרה למה. אולי זה לא חשוב למה, רק תבוא לכאן. הכל כאן כל כך
לבן- הסדינים, הקירות, החלוקים ומצד שני הכל גם כל כך שחור
שאני לא רואה כלום- אולי רק לבן ולבן ולבן.
אף אחד לא מבקר אותי, אף פעם. רוחל שהיא האחות הראשית אמרה לי
שאם אני אפסיק לתלוש לעצמי את השיערות או לשרוט את עצמי שריטות
ארוכות עם הציפורניים הארוכות ארוכות שלי אולי מישהו יבוא.
בינתיים אני בכלל לא מבינה איך אני יכולה לעשות את זה, הרי את
השיער גזרה לגמריי וגם את הציפורניים.
אני שרה לך לפעמים, רוני. אתה זוכר שסיפרתי לך שבכיתה ג' הייתי
במקהלה כי המורה אמרה שהקול שלי יפה כל כך? אולי אני מטורפת
כמו שהאנשים הלבנים אומרים אבל יש לי זיכרון טוב. היא השתמשה
במילה קסום. יש לי קול קסום. זה הדבר הכי יפה שאמרו לי, אני
חושבת.
רוני שלי.  לפעמים אני מדמיינת אותך ואתה נעלם ואני בוכה
ונאבקת. קושרים אותי, מכים אותי פה, הכל אני עושה שתשאר. אני
מוכנה אפילו לסבול. אז איך זה שאתה תמיד נעלם?
מעולם לא הבנתי מה אתה מוצא בי. בשעות הארוכות שהיינו שותים
קפה ומשוחחים הייתי בוהה בך וחושבת כמה אתה יפה. הכל. השיער
שלך, הפנים העדינות שלך, העיינים הירוקות והבוהקות שלך, הנפש
הטובה שלך שמצאה אותי. כל כך אבודה.
באותו היום שאימא גילתה אותנו פחדתי. היא לא האימא האמיתית שלי
אפילו, אני לא יודעת אם אתה יודע, אז חשבתי שכמו אימהות חורגות
באגדות היא תהרוג אותי. הדימיון שלי מפותח מידי.
תמיד אמרת שזאת לא חולשה, שהדמיון שלי זהו נכס. נכס יקר ושאני
מיוחדת. דברים יפים אמרת לי אז רוני והגעגועים שלי מכאיבים לי
נורא.
אבל אימא שלי לא הרגה אותי, היא שנאה אותי מידי בשביל להרוג
אותי. היא הרחיקה אותך ממני וככה היא מכאיבה לי יום יום. לו
הרגה אותי הייתה מכאיבה לי פעם אחת ודי. לא הייתי מרגישה כלום.
הכל היה נגמר.
אני לא יודעת איפה אתה. אולי אתה איתה. אולי אתה נוגע בה כמו
פעם. מנשק אותה. זה גורם לי לבכות, המחשבות האלה. אבל הרי מן
ההתחלה היית איתה ואז הייתה אני.
אני לא יודעת מה מצאת בי, היא הייתה הכל- יפה, חכמה, עשירה אני
הייתי כלום. עכשיו גם אין לי שיער ואין לי ציפורניים, איש לא
מתקרב ואני כלואה בבית משוגעים לבן מידי.
אתה עדייו חושב שאני מיוחדת, רוני???

מחכה לך,
מירית.