אז זהו, מכתב פרידה.
את לא תקראי את המכתב הזה. אני לא נפרד ממך כאדם שעדיין קרוב
אליי, אני נפרד מהחור השחור הזה שהשארת אצלי בפנים, חור ששואב
אליו את האנרגיות והמחשבות שלי כבר חצי שנה.
הגיע הזמן להפוך אותך מכתם ענקי לנקודת חן קטנה שיושבת במקום
שפעם היה רגש,כמו עוד הרבה נקודות חן אחרות.
עכשיו,כשאני רחוק מאה קילומטר,או מאה מילים ממך קל לי יותר
להיפרד וקשה לי יותר בלעדייך.
ברמקולים מאחורי בוב דילן שר על זו שמציעה לו מחסה מהסערה,
ומקום שהוא תמיד בטוח וחם,ואני יודע שאין דבר כזה ,לא אצלך בכל
אופן,אצלך הרי הגג תמיד פרוץ ולי כבר נמאס להירטב מכל הסערות
שמתחוללות בשמייך.
לפעמים אני חושב שהמצאתי אותך,שיצרתי מן את חדשה,הרי ייחסתי לך
כל כך הרבה תכונות ומעשים שאין להם ולך כל קשר,עד שהתחלתי
להאמין בהם בעצמי.זה אולי טיפשי אבל האם אין זה מה שכולנו
רוצים בעצם? להאמין שהאדם שאתנו הוא האדם הנפלא ביותר,זה הרי
גורם לנו להרגיש מיוחדים.
עכשיו אני כאן בקיבוץ.רחוק ממך ומדבר אל מקלדת,את הרי גם ככה
לא היית מקשיבה ואני לא הייתי אומר,את הרי צריכה עוד זמן והוא
אף פעם לא מספיק.
אז זהו ,זה המכתב האחרון,הרי כבר חיברתי מאה מכתבים ואלף שירים
שהלכו לאיבוד בתוך בליל המילים והתמונות שרצו בראשי בכל רגע של
שקט,זה הדבר שמזכיר לי אותך יותר מכל-שקט,את והשתיקות
המחורבנות שלך,הבריחות שלך,המלודרמתיות המוגזמת שלך שהפכה כל
מילה למחזמר וכל נגיעה לטרגדיה שייקספירית.
גם כן רומיאו ויוליה...
אז להתראות ילדה,ומקווה שתמצאי את עצמך במקומות שבחרת לחפש
בהם,אולי בסוף תביני שכל מה שסביב הוא רק תפאורה במחזה הזה שלך
ומה שאת מחפשת נמצא בעצם אצלך,במונולוג של חייך.