אתה מפחד לפקוח את עיניך מחשש שהן יתמלאו אבק, ואולי דברים
גרועים יותר. אתה לא יכול לנשום. אתה מרגיש משהו נוזל לך על
הלחי ומחליט להיות אמיץ מאוד - נוגע בלחי ופוקח את עיניך ורואה
על אצבעותיך - דם. יש לך גם דם על החולצה, בטח מהאיש שישב לידך
על האוטובוס.
אבל איפה האיש? נדמה שאתה כבר לא שם, באוטובוס. אתה מחליט
להסתכל הצידה ורואה שם משהו שאולי יכל פעם להיות משהו דומה
למשהו שאולי פעם נסע במסלול של קן 14. כולם סביבך נראים
מפוחדים. אתה לא שומע כלום. קשה לך לנשום וכואב, כל כך כואב
בכל כך הרבה מקומות. אתה כבר לא מדביל בין חלקי הגוף שלך, לא
יודע איפה אתה נגמר ושאר העולם מתחיל.
אתה מביט הצדה ורואה יד, או אולי זה משהו אחר, איבר כלשהו. לא
מחובר לכלום. מכוסה בדם. אתה מתחיל להקיא אבל אתה על הגב אז
הקיא נשאר בפה וחוזר אחורה ואתה נחנק. אתה מנסה להרים את ראשך
ולהציל את עצמך אבל לא מצליח לזוז. עוד לא הספקת הכל - יש לך
כל כך הרבה דברים להגיד לכל כך הרבה אנשים ואתה לא רוצה למות
כמו בעל היד או מה שזה לא היה.
לפתע עומדת מעליך נערה מתבגרת עם מדים לבנים עם פס אדום. היא
נראית מבוהלת ואתה מנסה לבקש עזרה אבל רק משתעל ונחנק. היא
קוראת לעוד אנשים עם אותו סוג מדים ומדברת אתם. אתה לא שומע
אותה - אתה לא שומע כלום.
הם מרימים אותך ומביאים אותך למקום אחר. אתה בתוך בית חולים
נייד - אמבולנס בעצם. כואב לך וכואב להם והכל מפחיד אותך. ואתה
נרדם.

בחדר לבן עם וילון פרחוני עומדים סביבך רופאים, והם נראים
מודאגים. כואב לך אבל אתה לא רוצה שהכאב יעבור - אתה יודע איפה
תהיה אם זה יקרה. אתה לא יכול לזוז או לדבר או לשמוע מה כולם
אומרים. כולם נראים עצובים. עיניך נסגרות ונפתחות וכל פעם החדר
מחשיך קצת, עד שקשה לפתוח אותן. אתה מבין שהסוף קרב ונפרד
מאלוהים. תודה על הכל, אל רם וטוב. קח אותי למקום טוב יותר.
אבל איפה יש מקום טוב יותר מהעולם הזה? איפה יש עוד שוקולד כל
כך טוב, בחורות כל כך יפות והכי חשוב - מליון סוגי רגשות. אני
שואל אותך ואת עצמי איפה עוד אמצא כל כך הרבה אהבה, שנאה
ותשוקה? איפה יש עולם בו אנשים נלחמים עד מוות בשביל הדברים
בהם מאמינים - בשבילך אלוהים.
ורגע לפני שהכל נגמר אתה שומע צפצוף אחיד וחזק, וכל העולם היפה
הזה עוצר לרגע.
תוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו