מוקדש לכל מי שטמון בנפשו קצת מלילי...



"I still remember the world
From the eyes of a child,
Slowly those feelings
Were clouded by what I know now..."

Field Of Innocence / Evanescence

פרק 1

כשראיתי אותה בפעם הראשונה, השמש כבר כמעט שקעה מעל ההרים, רק
כוכבים אחדים, שנצנצו בשמים, האירו את הדרך, לכן לא הצלחתי
להבחין בפניה בבהירות. כל מה שאני זוכרת מפגישתנו הראשונה הוא
שערה הבהיר הארוך שהשתרע על גבה ועל כתפיה בשתי צמות עבות;
ואצבעותיה הדקיקות שזזו בחול כאילו שהיא מנגנת משהו. עם הזמן
למדתי שכשהיא רצתה לומר דבר מה ולא מצאה כיצד לעשות זאת, היא
פשוט העבירה את אצבעותיה באוויר או בחול, ובראשי תמיד התנגנה
מנגינה מיוחדת, ודרך המנגינה הזו למדתי להבין אותה.
היא ישבה על החול, גלים הרטיבו את כפות רגליה היחפות מדי פעם.
היא חיבקה את רגליה בשתי ידיה הדקיקות וצמותיה התנועעו ברוח.
התקרבתי אליה והתיישבתי לידה.
"היי", אמרתי בשקט, כמעט בלחש, כאילו פחדתי להפריע לשקט ששרר
סביבנו. חיכיתי לתשובה, אך היא איחרה לבוא.
"היי", אמרתי שוב והפעם ניסיתי שקולי יישמע חזק יותר. היא לא
השיבה.
ישבתי לידה כמה דקות ואז חשבתי: "ניסיון אחרון לקשור שיחה, אם
היא לא תענה, את קמה והולכת ומפסיקה להתעלק על הבן אדם."
"את יושבת פה הרבה זמן?" ניסיתי לגוון, לא להגיד "היי" בפעם
השלישית. קיוויתי שהפעם איזה magic power יגרום לה לדבר. כל כך
לא רציתי ללכת, היה בבחורה הזאת משהו מסתורי ומעניין, שהחזיק
אותי צמוד אליה. "תפסיקי לחיות באגדות, ילדונת", אמרתי לעצמי,
"קומי ותתרחקי מהפסל המדומה הזה". המשכתי לשבת לידה, ניסיתי
לתפוס את מבטה, להבין לאן היא מסתכלת כל הזמן הזה בלי לזוז, אך
לא הצלחתי. הבטתי מסביב: אוקיינוס, הרים, שמים... משעמם. פשוט
לא ידעתי להסתכל על הדברים כמוה ולראות את מה שהיא ראתה.
ויתרתי. קמתי ופניתי ללכת.
"אין לך חברים?" לפתע בקע קולה מן הדממה, "חברים, עניינים,
משהו מועיל להתעסק בו?"
הסתובבתי בבת אחת וקפאתי במקומי. היא עדיין ישבה בלי לזוז
ולרגע חשבתי שאני הוזה. רציתי לענות, להגיד משהו כמה שיותר מהר
עד שאספיק להבין שדמיינתי, כאילו שחיפשתי הזדמנות נוספת לומר
עוד משהו. אך המוח סירב לעבוד, לא היה לי מושג מה להגיד.
"אני?" גמגמתי, "אני... סתם... מטיילת פה..."
שוב השתיקה. "לעזאזל", חשבתי, "בפעם הבאה תחשבי מהר יותר מה
לענות, טיפשה." ניסיתי להמשיך לשכנע את עצמי שהיא אכן דיברה.
"זה לא טיילת לך פה... זה מקום מבודד בשביל שאנשים בכלל, ואני
בפרט, יוכלו להתבודד פה, קפיש? להתבודד מהמילה "לבד", משמע -
בלי אף אחד."
היא דיברה מוזר. במשך זמן רב ניסיתי להבין מה היה מוזר בסגנון
דיבורה, אחר כך התייאשתי. מה זה משנה. מה לא היה מוזר בה...
אולי בגלל זה נמשכתי אליה כל הזמן.
"אפשר להצטרף אלייך?" המשכתי, כבר לא היה לי מה להפסיד אחרי
שהצגתי את עצמי בתור מפגרת גמורה וגם נדבקתי לבן אדם סתם כך
והפרעתי לו במנוחתו.
"להצטרף אליי? למה, מה בדיוק נראה לך שאני עושה?"
"כלום", פלטתי בלי לחשוב.
"פשש, יפה, קליעה טובה!" היא ענתה והפעם הזיזה את ראשה לכיווני
למרות שעדיין לא הביטה בי, עד עכשיו היא ישבה בלי לזוז, כך
שבשבילי זהו היה סימן חיים כלשהו ממנה, רק לדעת שהיא חיה, שהיא
אמיתית, קיימת...
"רוצה להצטרף? 'צטרפי... מישהו מפריע לך?!" אחר כך היא אמרה
שאהבה את התשובה שלי, לכן נתנה לי להתקרב אליה. היא לא התכוונה
למילה הזאת, ידעתי את זה כי עם הזמן למדתי להבין שהיא לעולם לא
תיתן לאף אחד להתקרב אליה. היא אף פעם לא סיפרה למה, את הסיבה
יכולתי רק לנחש.
מאוחר יותר היא גם אמרה שאהבה את התשובה שלי כי לא ניסיתי לחפש
שום תכלית נסתרת במעשיה, "אנשים רבים אינם מבינים שלפעמים אפשר
גם לא לעשות כלום, אפילו לא לחשוב."
התיישבתי לידה. שמחתי. לא ידעתי למה, פשוט היה לי טוב. הציק לי
שהיא לא מסתכלת עליי, אך לא טרחתי להקדיש לזה מחשבה מיוחדת.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"איך לא קוראים לי..." היא השיבה אבל לא הבנתי מה היא רצתה
לומר בזה.
"אני מגי", המשכתי והתעלמתי ממה שהיא אמרה כי לא ידעתי איך
להגיב על זה. לא רציתי לשאול למה. "התעלקת עליה מספיק ליום
אחד", חשבתי לעצמי, לא רציתי להציק עם שאלות. עם הזמן גם למדתי
לא לשאול, במילא היא מעולם לא ענתה.
"מגי..." היא חזרה על שמי, כאילו שניסתה להבין מה אמרתי, מה זה
השם הזה, מאיפה הוא בא...
"אני אקרא לך mag , סבבה? mag, mad, magus... מגניב..."
שוב לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה אבל הנהנתי. עם הזמן התרגלתי
שלפעמים לא הבנתי את מה שהיא אמרה ובסדר, כנראה שלא כל דבר
בעולם הזה ניתן להבנה. אפילו היה משהו מעניין בזה, מאתגר...
"אז מה, מג..." היא המשיכה כעבור כמה שניות, "מה את עושה פה?"
הרגשתי שמאז שהיא קיבלה רשות ממני לקרוא לי מג, השיחה התחילה
לזרום, כאילו השם הזה הזכיר לה משהו מוכר וקרוב ללבה, עד כמה
שניתן היה להתקרב אליו.
"סתם... נסיעת עבודה של ההורים... תקעו אותי בחור הזה בלי
להתחשב ב..." ופה עצרתי את עצמי, פתאום קלטתי מה אמרתי עכשיו,
פחדתי שהיא תיעלב, אך במקום זאת הבזיק על שפתיה מין חיוך ציני
שכזה והיא אמרה בגיחוך "המקום הזה הרבה דברים, אולי גם חור...
מה רע, העיקר רחוק מהאנושות..."
לא ידעתי מה לענות. פעמים רבות קרה לי איתה שפשוט לא היה לי מה
להגיד למרות שכשהייתי רחוקה ממנה, צצו לי בראש עשרות נושאים
לשיחה. אבל כשהייתי איתה, כאילו שחטפתי איזה בלאקאאוט בדרך.
אבל איתה זה היה קל, היא גם לא דיברה הרבה, ומשום מה היה כה
נוח לשתוק לידה. מעולם לא פגשתי מישהו חוץ ממנה שהיה לי כל כך
נוח לשתוק לידו. אני זוכרת שפעמים רבות היא פשוט נתנה לי לשבת
לידה ולשתוק, לא שאלה כלום, לא דיברנו, ישבנו אחת ליד השנייה
ושתקנו. שעות יכולנו לשבת כך, אף אחד לא היה מאמין... לעתים
היא גם נתנה לי לחבק אותה, אבל אלה היו פעמים ספורות. היא לא
אהבה כל כך מגע אנושי ואני... אני למדתי להשלים עם זה.
"בת כמה את?" שאלתי אותה באחד הימים.
"מי סופר... כאן מאבדים תחושת זמן, מג... ממשיכים להתקיים אל
תוך הנצח..."
אחר כך ראיתי חריטה על התליון שלה "To the most beautiful girl
on her 15's Birthday from D."
וגם היה תאריך למטה, אחרי חשבון קצר הבנתי שכשנפגשנו, היא
הייתה בת 18. אני הייתי בת 13 אז. אחר כך לך תסביר לאנשים את
מהות הקשר אי שם, בקצה העולם, בין בחורה בת 18 שבקושי מדברת,
שמבלה את ימיה בישיבות מבודדות ובשתיקות אינסופיות ונראית כמו
פסיכית גמורה לבין ילדה שעוד לא הספיקה להתבגר ולטעום את טעם
החיים. אף אחד לא היה מבין, בטח לא הוריי, אז פשוט ויתרתי על
לספר להם וכך היה נחת לכולנו. הם לא הציקו לי, אני לא הדאגתי
אותם, הם היו עסוקים בענייניהם, whatever.
יום אחר יום נחשף מולי חלקיק חדש שהרכיב את הפאזל האינסופי של
אישיותה המסתורית. אך הבעיה הייתה טמונה בכך שעל כל חלקיק חדש
שגיליתי, התווספו שניים חבויים מהעין.
איזו הגדרה לא היה ניתן להעניק לה, אך יחד עם זאת, כל ההגדרות
ביחד לא אפיינו אותה מספיק טוב. יום אחד סיפרתי לה שאנשים
בסביבה מפיצים שמועות שהיא פסיכית ומשוגעת ושעדיף לא להתקרב
אליה. רק הספקתי לסיים את המשפט וכבר כעסתי על עצמי שאמרתי לה
את זה, אך היא מיד הפתיעה אותי והשיבה ברוגע:
"אני רוצה לראות בן אדם שיוכל להסתכל לעצמו בעיניים ולהודות
שהוא שפוי לגמרי. בכל אחד יש צדדים פסיכיים ומשוגעים... את
יודעת במה כל ההבדל?" ובלי לחכות לתשובה ממני, המשיכה: "בזה
שיש אנשים שלא מפחדים לחשוף את צעדיהם המוזרים ולהיות הם עצמם
ויש שקוברים אותם עמוק בתוך תוכם ואז נהיים כמו כולם. הראשונים
הם מיעוט, לכן מדביקים להם כל מיני הגדרות."
אני חייבת לציין שבפעם הזאת היא התעלתה על עצמה באורך המשפט.
וגם הדרך שבה היא אמרה את זה... בשלווה שכזו...
לא היה לי מספיק זמן להיות מופתעת ולעכל את דבריה. היא קמה
בפתאומיות מוחלטת, ואני, שקודם ישבתי כך שגבי היה צמוד לגבה,
כמעט נפלתי לאחור. היא תפסה אותי בבת אחת והצמידה סכין לגרוני.
אינני זוכרת מה הרגשתי אז, כל תחושותיי הלכו והתרופפו. הרוגע
שלה, שהתחיל להקסים אותי לפני רגע, התחלף בהשתוללות מוחלטת.
"אז מה, כפרה, מסתבר שמה שאומרים עליי נכון, אה?! מה, לא האמנת
להם מקודם?"
אינני יודעת כמה זמן היא החזיקה אותי בכוח עם הסכין צמודה
לגרוני. אחר כך שחררה בבת אחת, זרקה את הסכין הרחק משתינו,
וחזרה לשבת גב-אל-גב.
"לא האמנתי להם..." פלטתי אנחה כבדה. שמעתי את מה שאמרתי לפני
רגע חולף לידי, כאילו שלא ממני זה בא. כנראה שהייתי בהלם.
"זה בסדר... אני יודעת", היא השיבה כעבור כמה דקות כשפחות או
יותר התחלתי לחזור לעצמי.
"סתם רצית להפחיד אותי?" שאלתי אותה.
"לא..." היא ענתה.
אחר כך הבנתי מה הייתה כוונת מעשיה. באותו רגע נעלמו והתרופפו
להם כל הפחדים שהיו לי בחיים עד כה, חוץ מדבר אחד. הפחד שאאבד
אותה.

פרק 2

ערב אחד באתי ולא מצאתי אותה במקום הקבוע שבו ישבה. הסכין
שזרקה יום לפני כן עדיין הייתה שם, על האדמה. התקרבתי וראיתי
טיפות דם קטנות מכסות אותה. התיישבתי על החול והתחלתי לבכות.
ישבתי ובכיתי, לא יודעת כמה זמן זה נמשך. לפתע שמעתי לחישה
קטנה ליד אוזניי "היי". שפתיה היו כה קרובות ללחיי, הסתובבתי
בבת אחת ו... שפתינו נפגשו. שלה היו חמות ורכות ובאותו הרגע
הרגשתי שכל החום והרוך שבעולם באו ממנה ועברו אל תוכי. שפתיה
נגעו בשפתיי במשך זמן כה רב, והרגשתי שמשהו בתוך שתינו מתאחד
והופך לשלם וחזק, בלתי ניתן להפרדה על ידי שום כוח בעולם וגם
מחוץ לו. היא התרחקה ממני לאט, מובכת, ושוב התיישבנו
גב-אל-גב.
זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי. לפני כן מעולם לא התנשקתי עם
בחורה. גם לא עם בחור.
ישבנו כך כמה שעות. אני תמיד חשבתי על משהו, כל העולם וכל חיי
הקצרים עברו מול עיניי ברגעים האלה כמו בהרצת סרט בקלטת וידאו.
וגם בדיוק כך הרגשתי, שמראים לי את כל חיי מוקלטים. "אני חיה
בסרט רע", חשבתי, "רע מרוב שהוא כל כך טוב". לא היה לי מושג
מכלום במשך חיי עד שפגשתי אותה, מסתבר שהייתי כל כך תמימה. עוד
האמנתי בקשת שבשמים ובאביר על סוס לבן. מצחיק להאמין בדברים
כאלה בגיל 13, בטח לא בעידן ה"חדש". איתה איבדתי תמימות שכזו,
אבל רכשתי תמימות אחרת, תמימות שעוטפת אותך במין בד שקוף שעוזר
לך להסתכל על העולם בדרך שונה מאחרים, לראות דברים שאחרים לא
מסוגלים לראות...
מדברים רבים טעמתי בפעם הראשונה בחיי כשהייתי איתה. דברים שלי,
לילדה שחיה בעולם הורוד משלה, לא היה מושג בכלל על קיומם.

"למה את אף פעם לא מסתכלת לי בעיניים?" שאלתי אותה באותו ערב.
סוף סוף אזרתי אומץ לשאול את הדבר שהציק לי במשך תקופה
ממושכת.
"כדי שלא תראי הכל בבת אחת... לא תדעי איך להתמודד עם זה."
מודה אני שלא ממש הבנתי את תשובתה גם הפעם. אך כבר היה לי מקום
מיוחד בראש, לשמור בו על כל מילותיה, כדי שיום אחד אבין אותן.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה לפתע. הרגשתי שאני מכירה אותה אבל
בעצם אינני מכירה כלל.
היא הסתובבה והתיישבה מולי בישיבה מזרחית, מבטה מופנה למים.
"לילי..." היא השיבה בקול חלש ועדין, אחר כך הרימה את ידה
והחלה להעביר את אצבעותיה באוויר כאילו שמנגנת משהו ושפתיה
החלו לזוז, בהתחלה ללא קול, לאחר מכן, אט אט, בקע מהן הצליל
"לי... לי... לי... לילי..."
עקבתי אחריה בלי לזוז, הייתי מהופנטת לגמרי, אף פחדתי לנשום.
לפתע היא הרימה את ראשה והסתכלה הישר אל תוך עיניי. לא בעיניי,
אלא אל תוכי. מעולם ולעולם אף אחד לא הביט בי כך וגם לא יידע
להביט. חשתי צמרמורת העוברת לאורך כל גופי, הרגשתי שכל מה
שטמון בלבי ובנפשי לא חבוי מעינה עוד. הבטתי בעיניה בחזרה...
ואני מודה שאז לא ידעתי איך להתמודד עם כל מה שהשתקף בתוכן.
התחלתי לשקוע בצבע עיניה המיוחד, הוא היה בצבע טורקיז כהה, קצת
בצבע של ים, קצת חום, אין כזה צבע, אני יודעת... אבל לה
היה...
היא המשיכה לשיר ו"לנגן" באוויר "לי... לי... לילי... לי...
לי... לי..." וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי בדיוק מי זאת
לילי. תנסו להעביר את אצבעותיכם באוויר ולהזיז את שפתיכם "לי
לי לי לי..." המנגינה תתחיל להתנגן לכם בתוך הראש ואתם מיד
תראו את לילי. את לילי שלי.

בדרך בחזרה למלון כל הדרך חשבתי על מה שראיתי על החוף. הסכין
ההיא פשוט לא נעלמה מדמיוני. ביום למחרת, כשאני ולילי נפגשנו
שוב, כבר לא יכולתי להתמודד עם המחשבה הזאת לבדי.
"על הסכין היו טיפות דם..." אמרתי בלחש. שתינו שכבנו על החול,
פנינו מופנות לאוקיינוס. לילי שתקה. לא ציפיתי שהיא תענה. לפתע
היא התרוממה ושלפה סכין נוספת מכיסה.
"קחי", אמרה לי, "ותנסי, אם זה כל כך מסקרן אותך..."
"לא רוצה..." פלטתי בקול נעלב. לא יודעת למה אבל המשפט שלה קצת
פגע בי. או יותר נכון לומר, נגע בלבי בדרך לא נכונה במקצת. היא
החזירה את הסכין לכיס מכנסיה והמשכנו לשתוק. מסביב היה חשוך,
בכלל כמעט ולא נפגשנו באור היום. משני קצוות החוף היו שני
פנסים, אחד מהם לא עבד והשני פיזר אור דהוי שרק הכביד על
הנשמה, כבר העדפתי חושך.
שערה היה פזור והוא התנועע ברוח החזקה שנשבה, כך שלפעמים נגע
בלחיי. עם כל נגיעה, עברה צמרמורת לאורך עורי והיה לי קר. לפתע
הרגשתי כל כך קטנה בעולם הענק הזה, כל כך לבד. בחושך גלי
האוקיינוס נראו גדולים מדי, כמו מפלצות שמאיימות להתקרב אלייך,
הם התנפצו על המזח הרחוק והתחושה שעטפה אותי הייתה שכעת האדמה
והמים מתלכדים וברגע כלשהו ישאבו אותנו פנימה. הרגשה קודרת
השתלטה על לבי, היה לי נורא עצוב פתאום. הפעם גם השתיקה הכבידה
עליי משום מה אף על פי שבדרך כלל אהבתי אותה.
באותו הערב הייתה הפעם הראשונה שלילי חיבקה אותי. דברים רבים
הייתי נותנת תמורת חיבוק שהיה בא מיוזמתה, אך היא מעולם לא
התקרבה אליי חוץ מהנשיקה ההיא אז. ברגע כלשהו נמאס לי, קמתי,
הבטתי הישר בעיניה ואמרתי לה "אני צריכה חיבוק." היא מיד
התרוממה וחיבקה אותי. ואני לא בכיתי, רק המשכתי לשתוק. היא
השתחררה מזרועותיי במהירות ואני... אני הייתי מסוגלת להישאר
בזרועותיה לנצח.
כשחזרנו לשכב על החול, היא הורידה את הסווטשרט שעטף אותה מקודם
וכיסתה אותי. הנחתי את ראשי על ידיי המשולבות על החול והתחלתי
להיסחף אל תוך מציאות אחרת, דמיונית, אשליות, חלומות...
ונרדמתי.
כשהתעוררתי, לילי כבר לא הייתה לידי. הבטתי מסביב - אין אף
אחד. לפתע שמעתי צלילי מוזיקה מגיעים מאיפה שהוא. קמתי והתחלתי
ללכת לכיוון שממנו באו הצלילים. לילי ישבה על האבן ליד דלת
הכניסה למקום כלשהו, שנראה כמו בקתה קטנה, לא בדיוק הבנתי מה
הוא היה. מהבקתה הזאת באו הצלילים. מישהו ניגן בפנים על גיטרה,
גם צלילי פסנתר נשמעו משם... לילי העבירה את אצבעותיה באוויר,
כאילו שהיא מנגנת יחד עם הנגנים שבפנים. התיישבתי לידה וניסיתי
לתפוס את מבטה. פתאום הוא היה מת, היא הסתכלה בנקודה אחת ולא
זזה. רק לא הפסיקה לנגן באוויר ועל לחיה זלגו דמעות. זאת הייתה
הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה בוכה. דמעות קטנות ושקופות
זלגו על פניה. בחושך, אור הירח השתקף בהן וכך גם האורות הבאים
מבפנים, והן נראו כמו יהלומים קטנים. הכל היה בה כל כך עדין,
כמו בובה קטנה ודקיקה היא הייתה. כל שנייה היה נדמה שהיא עלולה
להישבר, אך תמיד היא הזינה אותי באנרגיות ונתנה תחושה של
ביטחון וכוח. ועם זה, כל כך עדינה, כל כך רכה.
עקבתי אחר תנועות אצבעותיה ושמעתי רק את המוזיקה שלה, כבר לא
הגיעו לאוזניי הצלילים, שבאו מבפנים. הצלילים שלה שבאו מתוך
נפשה, התנגנו לי בראש. היא רצתה לומר דבר מה ובכל כוחותיי
ניסיתי להבין את מנגינתה. היא זרמה אל תוך נפשי, חיממה אותי
מבפנים ויחד עם זאת, העניקה ללבי הרגשה כה קודרת. היה לי עצוב
ולא היה ביכולתי להגדיר סיבה לכך. ברגעים כאלה תמיד הרגשתי
שאני מטומטמת ותמיד האשמתי את עצמי שאני סתם מרשה לעצמי להיות
עצובה, ומזה הרגשתי עוד יותר רע. היה לי עצוב מכל העצב שיש
בעולם הזה. והיה לי עצוב שגם לאחרים יהיה עצוב כי עצב ישנו
בשפע לכל אחד, לא כמו אושר ושמחה.

יום למחרת, ברגע שבאתי, לילי העבירה לי את אותה הסכין שהציעה
לי יום קודם לכן.
"תנסי עכשיו כדי שההרגשה לנסות לא תתקוף אותך בזמן לא מתאים...
היא תמיד תוקפת כשאנחנו לא מוכנים, סוחפת ושוברת..." היא עצרה
לכמה דקות ולאחר מכן שוב המשיכה "אומרים שהכל בא מבפנים ובצדק.
תרצי את הסקרנות שלך עכשיו במקום לאגור את זה בתוך הנפש..."
בשבילי הרגעים האלה היו כמו מתת חסד, כמו משהו מיוחד. אהבתי את
השתיקות שלנו, אך עם זה גם הייתי זקוקה למילים. תמיד עטפה את
לבי הרגשה משמחת כשהיא דיברה. וגם סגנון דיבורה היה מיוחד,
מלטף ועוטף את הנפש. היא הבינה והכירה יותר טוב ממני כל מיתר
בנפשי, בלי שדיברנו. אף אחד לא האמין לי, כולם צחקקו וניסו
לשכנע אותי שהכל פרי הדמיון המפותח שלי יתר על המידה. פתאום
נזכרתי בזה, אך לא חשוב, כבר מזמן למדתי שאנשים לא מבינים כלום
וחושבים שמבינים הכל.
לקחתי את הסכין מידיה, כולי רעדתי. אבל הייתי נחושה בדעתי,
ידעתי שאני רוצה לדעת מה מרגישים, בשביל מה עושים את זה ומה זה
נותן. קירבתי את הסכין לידי השנייה וחתכתי. חשבתי שבקושי נגעתי
בידי... אך טיפות דם קטנות התחילו לטפטף על האדמה. טיפה אחר
טיפה. היד שלי כאבה, הרגשתי עוד יותר גרוע. מראה הדם עשה לי
בחילה. התחלתי לבכות.
"מג..." היא לחשה ולקחה לי את הסכין מהיד, "עכשיו את יודעת...
עכשיו טעמת..." שתקתי. "תבואי הביתה, שימי יוד על הפצע", היא
המשיכה בקול רגוע, "שהוא לא יזדהם..."
תפסתי את ידה, בעדינות ככל האפשר. היא לא התנגדה. "הכלב נשך
אותי כשהייתי קטנה", אמרה כשראתה שהנני מסתכלת על הצלקת שהייתה
לה על הזרוע. לא האמנתי לה. וחבל. כעבור שנים ראיתי צלקות רבות
על ידי בנות שחותכות כדי לשחרר את כל הכאב החוצה. כיום אני כבר
יודעת שלילי לא שיקרה, אך אני לא חושבת שהיה משנה לה לדעת שאני
מאמינה לה עכשיו. יש דברים שלא ניתנים לתיקון בדיעבד. את
אמונתי היא הייתה צריכה אז.
היא לא חתכה מעולם, גם אני אף פעם לא נגעתי בסכין חוץ מאותה
פעם. לולא מה שעשיתי באותו לילה, מי יודע היכן הייתי עכשיו,
היא הצילה אותי בעתיד על ידי העבר, היא הרגה בי את הרצון להרס
עצמי עוד לפני שהספיק להופיע.

פרק 3

אני לא ממש ידעתי מה לילי הייתה בשבילי. טבעי היה הדבר אם
הייתי קוראת לה חברה, אך משהו בתוכי הפריע לי. עד עצם היום הזה
אינני מבינה לגמרי מאיפה באה ההרגשה ההיא. אולי היה בי רצון
פנימי למשהו מיוחד, אולי משום שהתחלתי לשנוא כל כך את כל
השגרה, פחדתי להכניס אותה במחשבותיי אל תוך החיים השגרתיים.
הדבר היחיד שהיה בראשן של כל החברות שלי הוא, כמובן, בנים. איך
אפשר שלא. תמיד כולן התחרו בסיפוריהן מי הגיעה הכי רחוק עם
בחורים. ולי לא היה אכפת. אני אשקר אם אגיד שלא חשבתי על זה,
אני גם אשקר אם אגיד שאף פעם לא התאהבתי. עכשיו אני יודעת שאף
פעם לא התאהבתי עד אז, אבל באותה תקופה להידלק על בחור היה
שווה מינימום חתונה. מצחיק.
אותי תמיד הצחיק לשמוע איך חברותיי מנסות לסלף את האמת ולהוסיף
כמה שיותר פרטים "מעניינים". אני לא ממש חשבתי על זה, לא ידעתי
על זה יותר מדי, אז למה דווקא אני הייתי צריכה ליפול כך?!
רציתי לחשוב שללילי אין השפעה עליי. טעיתי.
יום אחד הגעתי לחוף, איפה שישבנו בדרך כלל, מוקדם מדי. אולי
כיוון שהפרתי את חוקי הטבע, נענשתי כך. היה עוד אור יום, ואנו,
כמו שאמרתי, לא נפגשנו באור היום. כנראה שהיה משהו בזה, למרות
שאני לא מאמינה באמונות טפלות ובסימנים למיניהם. בחושך לא
רואים הכל, לא ממש רואים את האדם, אולי כך היה צריך להימשך.
ואני הפרתי את זה. אחרי אותו יום, באתי רק כשירד כבר חושך.
אולי אחרי זה אני הייתי זאת שרצתה להיות בלתי נראית.
באתי לחוף, אך לילי לא הייתה שם. האמת שגם אף פעם לא הקדשתי
מחשבה מיוחדת למה היא עושה במשך כל היום, ממה היא מתפרנסת, מה
היא אוכלת, איפה היא ישנה. לא חשבתי על זה. כשהייתי איתה,
הרגשתי שאנחנו נמצאות מחוץ לעולם הרגיל, שאנו שוהות אי שם,
בעולם קסום משלנו, אשר לא כולא את נפשך בסורגים.
אולי היה כדאי להקדיש לזה מחשבה. אך מה זה משנה עכשיו. אני לא
נוהגת לחשוב על העבר, אולי לרעה, אולי לטובה, וזה כנראה מה
שהציל אותי אחר כך. ולילי כמובן. שלימדה אותי את זה.
אחרי שבאתי ולא מצאתי את לילי על החוף, התחלתי ללכת לאורכו. לא
ידעתי איפה לחפש אותה, ואז נזכרתי בבקתה ההיא, וללא הרבה
מחשבות... פניתי לשם. ברור איזו תמונה ניצבה מול עיניי באותו
מקום... עכשיו ברור לי אבל אז בכלל לא היה ברור לי. אחרת לא
הייתי הולכת. אך גם זה לא משנה עכשיו.
ראיתי אותה שוכבת עם בחור. בחור זאת רק מילה יפה להגדיר אותו,
כדי לא ללכלך גם את היומן היקר שלי. אבא שלי נראה יותר צעיר
ממנו...
שנאתי אותה באותו הרגע. שנאתי אותו. שנאתי את עצמי ואת כל
העולם.
עשה לי כל כך רע לראות את זה... זה לא שאני לא ראיתי סרטים
בחיים שלי. אבל במציאות תמיד הכל אחרת. במציאות גם אין הפי
אנדים ואנשים טועים אם חושבים שאני פסימית. מציאותית, מילה
יותר יפה.
אני עד היום לא יודעת למה נכנסתי לשם, עד היום אני לא יודעת
למה התפשטתי מתוך רצוני ונתתי לחבורה של שלושה בחורים לעשות את
מה שעשו. אחר כך תגידו לי, אם את באה, מתפשטת ומתנהגת כמו
זונה, סליחה על הביטוי, זה נקרא אונס? מפירוש המילה הפשוט, כפי
שיופיע מול עיניכם, אם תפתחו מילון עברי רגיל ביותר, לא, כי הם
לא אנסו אותי להיכנס לשם ולא אנסו אותי לשכב כמו גופה חסרת רוח
חיים ולתת להם לעשות את כל העולה על רוחם. שנאתי את העולם הזה
ואת כל מי שחי בו. לא כולל עצמי, בגלל זה... שרדתי.

אני לא זוכרת איך הגעתי משם לחוף. ברגע כלשהו מצאתי את עצמי
שוכבת מכורבלת בתוך שמיכה על החוף, איפה שאני ולילי ישבנו בדרך
כלל. היא הייתה לידי. ואני הרגשתי כל כך לבד. אין יותר לבד
מזה. המחשבה הזאת לא הופרכה לי אפילו עד עצם היום הזה, כי הדבר
הכי גרוע שיכול להיות הוא להרגיש לבד כשלכאורה את לא. בדיוק
כמו שהכי גרוע להרגיש רע דווקא בסרט טוב.
מילותיו של אותו גבר שהיו מופנות ללילי אז, כשהיא שכבה איתו,
חזרו להדהד בקרבי ללא הרף. שנאתי גם את הוריי באותו רגע
שהחליטו ללמד אותי אנגלית בערך מגיל אפס. למה הייתי חייבת
להבין כל מילה ומילה שלו?! הוא דיבר אליה כאילו שהיא הייתה
איזו בובה קרועה ומלוכלכת שהוא מצא באיזה מעבר תת קרקעי ברובע
העני ביותר בהודו. אחר כך לך תנסה להסביר להוריי או למורים למה
קיבלתי ציונים בלתי מספיקים באנגלית שעד אז ידעתי בערך ברמה של
שפת אם. זאת הייתה הנקמה המתוקה שלי לשפה בפרט, שהתחלתי כל כך
לשנוא מאז, וגם לבית ספר בכלל, שהפך למקום בלתי נסבל עבורי,
אחרי שחזרתי. הדבר הנורא מכל היה לשמוע את איך שהוא דיבר אליה.
את מה שהוא אמר ללילי. כיצד הוא יכל לפנות אליה כך? זאת הייתה
לילי. לילי שלי! ללילי שלי לא מדברים ככה. לילי שלי לא עושה את
מה שהיא עשתה באופן קבוע. לילי שלי היא סמל של משהו טהור, משהו
יפה וקסום שאינו קיים עלי אדמות. דבר נכון אמרתי עכשיו: משהו
שאינו קיים עלי אדמות. ולילי הזאת כבר לא הייתה שלי. היא הייתה
לילי, אך כבר לא שלי.

באותו ערב לא רציתי להישאר שם לידה, וגם לא רציתי לחזור למלון,
להוריי. וגם אם הייתי רוצה, לא הייתי מסוגלת לזוז. לא הרגשתי
את גופי, הוא היה מלא בכאב עמום ועם זה חזק כל כך. שכבתי שם
כמו גופה והבטתי אל השמים. ולא היו בו כוכבים, ולא היה ממי
לבקש משאלה.
"אני סולחת לך", אמרה לילי בלחש. שנאתי אותה אבל עם המשפט הזה
היא הצילה אותי. כי אחרי שהיא סלחה לי, סלחתי גם לעצמי. מאוחר
יותר. הרבה יותר, אבל סלחתי. לה, לעומת זאת, סלחתי הרבה לפני.
וסלחתי לה לא על מה שהיא עשתה אלא על זה שהיא כבר לא הייתה
טהורה בשבילי. ואחרי שסלחתי, קיבלתי מין מתת חסד, לפחות אני
ראיתי את זה כך. אחרי תקופה מסוימת, היא שוב חזרה להיות משהו
טהור בשבילי, משהו קסום. את נפשה אף אחד לא היה יכול ללכלך
ולקחת לה. בגלל זה היא הייתה טהורה וקסומה. היא שמרה על נפשה,
שמרה כמו שאף אחד לא יודע לשמור. היא לא שברה אותה ולא מעכה
אותה. היא לא פתחה אותה לאחרים. היא רק תרמה. ומעולם לא
קיבלה.

"על גופי לא הספקתי לשמור, את מבינה..." היא אמרה לי באותו
הערב. פתאום היא דיברה רגיל מדי, כבר לא מוזר, וכבר לא מיוחד.
מאוחר יותר הבנתי למה היא דיברה כך. הסוד היה טמון בכך שבאותו
ערב שנאתי אותה, לכן קולה נשמע רגיל באוזניי. נעלם המסך המיוחד
שבו ראיתי את לילי.
היא לקחה את התליון בידה ומשכה בו בבת אחת, השרשרת נקרעה. היא
העבירה לי את התליון ומעולם לא ענדה אותו יותר. קראתי שוב את
המשפט שכבר ידעתי שכתוב שם:
To the most beautiful girl on her 15's Birthday from D.
הבנתי איזו מילה מתחילה באות D. גם ככה כבר שנאתי את כל העולם
באותו רגע, הוא נראה לי המקום הכי מזוהם, מלוכלך ורע להיות בו.
מבחינתי, אז, היה עדיף להימצא בגיהנום מאשר בו, כך שהמשפט הזה
כבר לא שינה לי בהרבה. במילא לא הייתי מסוגלת להרגיש שום דבר
באותו הרגע. אבל אני מודה ששנאתי אל לילי פחתה, למרות שזה לא
היה נכון, מה ששידרתי לה. תירוצים והצדקות לא קיימים, בן אדם
ממציא אותם בעצמו. אבל היא מעולם לא ראתה בזה הצדקה למעשיה.
היא גם לא ריחמה על עצמה אף פעם. וגם אני לא ריחמתי. ייעודי
להיות בעולם הזה, אז אני אהיה בעולם הזה. אחיה - לא, אתקיים -
האם יש בררה אחרת? תמיד יש. אז כנראה שבחרתי להישאר.

פרק 4

אני לא זוכרת כמה זמן לא ראיתי את לילי מאז אותו לילה. פשוט לא
באתי יותר. תמיד תהיתי אם כשאני איעלם יום אחד, האם היא תחפש
אותי, תדאג לי... היא לא חיפשה. אבל אני בכל זאת באתי. להיות
כל היום במלון היה בלתי נסבל, לצאת החוצה לא הייתי מסוגלת, אז
לא נשארו לי הרבה בררות. ערב אחד, אחרי שחשכה כבר ירדה על
העיר, הלכתי שוב למקום הקבוע שלנו.
היא ישבה שם בדיוק כמו שהיא ישבה בפעם הראשונה שפגשתי אותה.
היא הסתכלה בנקודה אחת ולא זזה. שערה היה פזור, והפעם נראה לי
שהוא הרבה יותר קצר ממה שחשבתי שהוא בפעם הראשונה. התיישבתי
לידה. בלילה ההוא השמים היו מכוסים בכוכבים רבים בגדלים שונים
והיא הביטה אליהם. בפעם הראשונה שמתי לב לעורה. הוא היה בהיר
כל כך, עדין כל כך, כמעט שקוף.
התיישבתי לידה. שתקנו. היה נדמה לי לרגע שהיא הפנתה את מבטה
לעברי ומיד הסירה. אולי דמיינתי, אינני יודעת. גם חשבתי שהיא
רעדה ופתאום חדלה מכך. אולי גם זה היה פרי הדמיון המפותח. אך
מה רע בדמיון?! לעתים הוא עוזר לשרוד.
כבר לא עבר מולי הסרט של חיי, לפתע התחלתי לדמיין דברים,
להיסחף לעולמות אחרים. אני עושה זאת לעתים קרובות, מתחילה
לדמיין דברים שהייתי רוצה שיקרו, להמציא אנשים בחיי... כך כשרע
לך, אתה מתרחק מהמציאות שלך ושוקע בעולם אחר משלך, אשר בו הכל
מתנהל לפי רצונך. בו גם כל הפחדים מתרופפים להם, אומץ משתלט
עליך. למרות שמה זה כבר אומץ... קראתי פעם שאומץ הוא היכולת
לפחד כך שאף אחד לא שם לב. כמה זה נכון... מאז שהכרתי את לילי,
הפחדים התרופפו להם מעצמם, אבל עדיין הייתי זקוקה לעולם
הדמיוני הזה. ושקעתי בו מדי פעם.
"לילי..." אמרתי לה, "מחרתיים אני נוסעת." במלון הקדשתי הרבה
זמן למחשבה איך להגיד לה את זה. אך אני יודעת שדחיתי את זה לא
בגללה, אלא בגללי. הרבה יותר חששתי מאיך שאני אקבל את זה אחרי
שאגיד לה ולא מאיך שהיא תקבל את זה. אולי בגלל העובדה הפשוטה
שאני אף פעם לא ידעתי מה אני בשבילה. אני בן אדם כזה שצריך
שיגידו לו שאוהבים אותו ושיחבקו... הרבה... האמת היא שיותר
נכון לומר שפעם הייתי כזאת. מאז שחזרתי, הפכתי להיות בן אדם
אחר לגמרי. כבר לא אהבתי שיתקרבו אליי ויחבקו. לא נהגתי לדבר
על רגשותיי אף פעם ועם אף אחד. אפילו לאנשים הקרובים לי מעולם
לא אמרתי שאני אוהבת אותם.
היא שתקה. היה זה אחד הרגעים שלפתע שנאתי בו את השתיקה הזאת.
לעתים זה היה דבר בלתי נסבל עבורי ולעתים כה נכון ומיוחל. היא
התיישבה אליי עם הגב, אך הפעם רציתי לראות את פניה כדי שיהיו
לי אחר כך די זיכרונות טובים לעבור את התקופה הכי קשה שתהיה.
ידעתי שהיא תגיע, אולם לא הייתי מוכנה אליה.
לילי לא רצתה להסתובב. התעקשתי. באתי והתיישבתי מולה. כך ישבנו
בישיבה מזרחית. אני הסתכלתי עליה, היא, לעומת זאת, הביטה דרכי.
לפתע היא הרימה את ידה והתחילה להעביר את אצבעותיה באוויר.
שמעתי מנגינה מתנגנת באוויר. היה לי מוזר פתאום שלא בכיתי.
ידעתי שזהו זה, בעוד יומיים אני חוזרת לארץ והכל נגמר. לא
ידעתי מה אני אמורה להרגיש, אך לפתע היה בתוכי מין רצון מוזר
להוכיח להוריי שהם טועים, לסלק את האטימות הזאת, מין תשוקה
פנימית כזאת לשנות משהו. הייתי נחושה בדעתי לעשות את מה שהבזיק
בראשי באותו רגע. אך רצונו של הקב"ה היה אחר. הבנתי את זה אחר
כך.

הוריי מעולם לא ראו את לילי. הם לא האמינו לשמועות. בשבילם
לילי לא הייתה קיימת וכל ניסיונותיי לשכנע אותם בהיפך, עלו
בתוהו. הם לא האמינו שיש לי איזו חברה דמיונית שאני נפגשת איתה
כל לילה בחוף האוקיינוס, מקום שאין בו אנשים וקיימות רק שתינו,
אני ולילי שלי.
יום אחד הלכנו לאיבוד בעיר ובטעות הגענו לחוף, איפה שאני ולילי
בילינו את רוב זמננו. כשאמרתי להם שלילי יושבת כאן כל ערב, הם,
כמובן, לא האמינו. הצעתי להם לחכות עד החושך והם יראו אותה במו
עיניהם.
לילי לא באה לשם באותו יום. היא הייתה שם תמיד, אך לא באותו
ערב.
"ישנם דברים שיישארו נסתרים לנצח, את לא צריכה שמישהו יידע
מזה. למה את מתעקשת לפתוח את נפשך לכולם. תשמרי עליה טוב טוב.
ותשמרי את הדברים המיוחדים שלך לעצמך. אנשים לא יבינו. הם רק
יזהמו, ימעכו וימחקו."
"למה לך..." את זה לילי אמרה לי פעם. אהבתי כל כך איך שהיא
יכלה לדבר על הדברים הכי עדינים של רגשות אנושיים בפשטות
שכזאת. היא לא הכבידה אף פעם במילותיה. היא גם כמעט לא דיברה.
ועם זאת, ידעה לגעת בכל מיתר שבנפשי ובלבי. עיקר הדברים שלמדתי
ושאבתי ממנה היו דווקא בשתיקה מוחלטת. כשהנפשות של שתינו הגיעו
למקום שבו אין כבר מחיצות, שבו אין מילים ואין בו גם שתיקות;
במקום שבו המנגינה יצאה מלבה ונכנסה ללבי; במקום שבו היינו
קיימות רק שתינו, אני והיא; במקום שבו נגמר הרגש האנושי ומתחיל
הרגש המלאכי; במקום שאי אפשר לגעת בו באדמה, אפשר רק לרחף
באוויר ולהרגיש שאתה חסר גוף, שאתה כמו נוצה המתעופפת באוויר -
שם ישנו מקום רק לנפש. שמרחפת ומרחפת. ומשם כל כך קשה
לחזור...

בלילה האחרון שהיה לנו, לא חזרתי למלון. שכבנו אחת ליד השנייה
על החוף והסתכלנו על הכוכבים. אני רציתי להגיד דברים כה רבים
ועם זאת הרגשתי צורך לא לומר כלום. אני ידעתי שחיי ייעצרו ברגע
שאסע מפה ואתרחק ממנה. כעסתי שניסיתי לשכנע את עצמי בזה מראש.
"הכל עניין של גישה", חשבתי לעצמי.
"בכלל לא..." השיבה לילי. אני נשבעת שאני לא אמרתי את המשפט
הזה בקול רם.
היא נגעה בידי באותו לילה. כך לפתע פתאום. כאילו שהתנועה הזאת
לא באה במכוון. רק קצות אצבעותיה נגעו בשלי. אני... אני ידעתי
שהיא התכוונה לזה. לא היה לי מושג למה, אבל ידעתי.
"אני רוצה חיבוק", אמרתי.
"את כבר לא צריכה..." היא השיבה ולא זזה. לא כעסתי. הייתי
עצובה. גם ככה הייתי כבר עצובה מזמן. הרגשתי מאוכזבת. בעניין
הזה לא הסכמתי איתה זמן רב לאחר מכן, אך הבנתי אותה עם הזמן.
עד עצם היום הזה אינני יודעת למה בדיוק הסכמתי לבסוף.
נרדמתי בשלב כלשהו. כל כך לא רציתי שזה יקרה, אבל העייפות
הכניעה אותי. רציתי להעריך כל דקה אחרונה שהייתה לי איתה. אבל
כמה שלא תנסו להעריך את הרגע, הוא יברח לכם.
התעוררתי כשאור השמש כבר הבזיק מעל המים. לילי כמובן כבר לא
הייתה לידי. "זהו זה", חשבתי לעצמי. "ז-ה-ו  ז-ה", חזרתי על זה
לאט בלבי ולא חשבתי יותר. קמתי ופניתי ללכת.
באתי למלון, ארזתי את חפציי. הטיסה שלנו הייתה בבוקר. כבר לא
היה לי מה לעשות וביקשתי מהוריי ללכת לשבת קצת בים. כבר לא
התעקשתי לפקוח להם את העיניים. שמישהו אחר יעשה את המשימה הזאת
במקומי. אני ויתרתי. רק אמרתי שאני רוצה לשבת ליד הים.
"רק בלי חברים דמיוניים, אני מבקש ממך. אל תכניסי לראשך הצעיר
כל מיני שטויות", אמר אבי.
"איזה חברים?" שאלתי כביכול בשיא התמימות ואי הבנה. עבד. האמת
היא שתמיד אמרו לי שאני צריכה להירשם לאיזה חוג לדרמה או משהו
כזה. אף אחד לא ידע שאני כבר רשומה לחוג לדרמה הטוב ביותר -
חיי. בזוויות פיו הבזיק חיוך מרוצה. והלכתי.
לא ידעתי מה אני הולכת לחפש שם. מה ייתן לי לראות את לילי עוד
פעם אחת. "זה כבר לא ישנה לך כלום", חשבתי בהתחלה, אך הייתי
חייבת לפחות להיפרד ממנה. מה אני אעשה, אני יצור יותר אנושי
ממנה, במובן הרע של המילה, אני הייתי חייבת להיפרד. שלפחות
אוכל להיזכר אחר כך ברגע האחרון שהיה לנו ביחד. אחרת במה אני
איזכר? בטענתה שאני לא צריכה חיבוק?
היא לא הייתה שם. ישבתי ליד החוף זמן רב. שעה. שעתיים. ידעתי
שעבר כבר באמת הרבה זמן ואני צריכה לחזור, אחרת אאחר, אבל
עדיין התעקשתי להישאר. ידעתי שאשב שם עד מתי שהיא תבוא. גם אם
נפספס את הטיסה בגללי. אך היא מעולם לא הכבידה על אחרים. היא
באה.
"חשבתי שאת כבר לא רוצה לראות אותי..." אמרתי את זה. בלי שום
כוונה. לא יודעת למה פלטתי את זה. משפט אנושי מיותר בשביל יצור
כמו לילי.
"בגלל זה איחרתי..." אמרה ורק אז שמתי לב שהיא מחזיקה גיטרה
בידה.
"גם בלי גיטרה שמעתי את המוזיקה שלך, לילי..." הייתי חייבת
להגיד לה את זה. שתדע. שתזכור.
"בואי ננגן קצת מוזיקה אנושית. גם בעולם המזוהם שלכם יש משהו
מועיל."
"שלכם?" ציטטתי אותה בתהייה.
"אני כבר מזמן לא שייכת לעולם שלכם. זאת הייתה הבחירה שלי. אך
עזבי אותך מזה. אל תכניסי לראשך המיוחד כל מיני שטויות..."
"לילי..." רציתי לפחד, דווקא התחושה של פחד נראתה לי מושיעה
באותו רגע. אך לא יכולתי, כבר לא ידעתי איך מפחדים.
"מג... עזבי... בואי ניתן את ההופעה של חיינו..."
"ומי יהיו הצופים שלנו?"
"אני יודעת... ניתן הופעה לעצמנו, קדימה... let's go!" לפתע
היה לה מרץ כלשהו ונדבקתי בו. היא נגעה בגיטרה ובקעו ממנה
הצלילים... אלוקים, איך היא ניגנה... זאת הייתה נגינה קסומה...
אך הדבר הכי מופלא ואדיר ששמעתי בחיים שלי היה כשהיא התחילה
לשיר:

Catch me as I fall
Say you're here and it's all over now
Speaking to the atmosphere
No one's here and I fall into myself
This truth drives me
Into madness
I know I can stop the pain
If I will it all away...

איזה קול היה לה... הרגשתי שהוא חזק ומיוחד עד כדי כך שבאמת
באמצעותו היה ניתן להזיז הרים ולחדור ללבו של אדם הכי אדיש
בעולם. הייתה בו עוצמה שלא מהעולם הזה. פתאום לילי הייתה מלאת
אנרגיות. התחלתי להיסחף יחד איתה והצטרפתי לשירתה:

Don't turn away
(Don't give in to the pain)
Don't try to hide
(Though they're screaming your name)
Don't close your eyes
(God knows what lies behind them)
Don't turn out the light
(Never sleep, never die...)

אני שרתי את השורות שכתובות בסוגריים. ניסיתי להכניס כמה שיותר
כוח והשראה בשבילה אל תוך השורות הללו. השראה לחיות. לא להיכנע
לפחד. אינני יודעת כיצד בדיוק אני ניסיתי להעביר לה את התחושות
האלה אם היא זאת שלימדה אותי לא לפחד. אבל אז, כששרנו, הרגשתי
פתאום שהיא אנושית כל כך, חלשה כל כך... הרגשתי שהיא חצתה את
המחיצה של העולם ההוא שבו ישנו מקום רק לנפש, בחזרה לאדמה. אך
עדיין הרגשתי שיש בה עוצמה כה רבה.
היא המשיכה לשיר ואני מהופנטת, ודווקא לא כמו בשיר -

Immobilized by no fears

המשכתי להקשיב:

I'm frightened by what I see
But somehow I know
That there is much more to come
Immobilized by my fear
And soon to be
Blinded by tears
I can stop the pain
If I will it all away...

אחר כך שוב הצטרפתי בפזמון והיא סיימה:

Fallen angels at my feet
Whispered voices at my ear
Death before my eyes
Lying next to me I fear
She beckons me
Shall I give in
Upon my end shall I begin
Forsaking all I've fallen for
I rise to meet the end...

ברגע שהיא סיימה, נעלם איזה מסך שעטף אותי ומנע ממני להבין את
השיר לעומק, ופתאום התחלתי להיכנס לפאניקה. לא יודעת מה קרה לי
אז, התחלתי פשוט להשתולל. קפצתי, נשכתי את ידיי, צרחתי...
הרגשתי שאם אעצור לרגע, הכאב יאכל אותי מבפנים.
צעקתי בלי סוף:
"די, לילי, בבקשה, די!!! לא רוצה... לא רוצה... די... די..."
לפתע נעצרתי במקומי והשתתקתי - לילי נתנה לי שתי סטירות.
"תירגעי! מה עובר עלייך?" היא אמרה. לא יודעת מה עבר עליי.
"זה כולו שיר..." היא המשיכה.
"זה לא כולו שיר..." עניתי. היא לא השיבה. גם אם לעתים דיברה,
הדבר שהיא מעולם לא עשתה הוא לחזור על מילותיה יותר מפעם אחת.
לפתע הרגשתי חסרת כוחות לגמרי, מה שבדרך כלל קורה אחרי שנכנסים
להיסטריה, והתיישבתי על האדמה. היא התיישבה, כך שגבה היה צמוד
לשלי.
"להקה מדהימה..." היא אמרה, "הייתי בהופעה שלהם פעם אחת... D.
מהתליון לקח אותי. מתנת יום הולדת. איזה שירים יש להם... איזה
קול... הלוואי והייתי שרה כמוה..."
פה התעצבנתי... "שרה כמוה?! אף אחד לא יודע לשיר כמוך, לילי!
רק את המנגינה שלך שומעים ללא קול!"
"גיטרה זה סתם..." היא אמרה תוך התעלמות מוחלטת ממה שאמרתי
מקודם, אבל רציתי להאמין שהמשפט שלי נכנס ללבה. "כשניגנתי
בפסנתר זאת הייתה נגינה. נגינה נגינה, מג..." היא המשיכה "אבל
זה כבר בעבר. בחיים שנשארו לי שם, בעולמכם."
לא אהבתי כשהיא דיברה כך. כאילו שהיא עשתה הפרדה ביני לבינה.
ורציתי להרגיש שאני משהו שלם איתה, כמו שחשבתי שהיה אז, אחרי
שהיא נגעה בשפתיי עם שפתיה.
"רק בשבילך לקחתי את הגיטרה הזאת. לוויתי, בואי נגיד... אני
אשלם אחר כך..."
ידעתי איך היא הולכת לשלם על זה. ניסיתי לגרש את המחשבה על זה
ממוחי, אך בזה הרגע זה היה כמו ברק אל תוך נפשי, כמו הארה
פנימית. הבנתי שזה בדיוק הנקודה - לא לפחד מהכאב, אבל לא סתם
לא לפחד ממנו, אלא להכניס אותו אל תוך הנפש, לתת לו לעבור בה
ולצאת החוצה. לא להתכחש לדברים הכואבים. הפחדים שלנו חוששים
מהכוח שיש לאדם, בתור יצור אנושי, יותר מאשר אנו מהם. זאת
הייתה עיקר תורתה של לילי - לא להיסגר מכלום ולא לפחד. עם זה
לשמור על הנפש טוב טוב. מאז שהרשיתי לעצמי לחשוב על מה שלילי
עשתה אז ובאופן קבוע, על מה שקרה לי באותה בקתה, על השיר...
באותו רגע ידעתי שאני מוכנה לתקופה הקשה שתבוא וגם ידעתי שאני
צריכה להביט בעיניה של לילי עוד פעם אחת.
אחרי שהיא חזרה כבר בלי גיטרה ונשכבה על החוף, התיישבתי מולה.
היא שתקה, בלי מוזיקה היא חזרה להיות לילי שהייתה מקודם, היא
איבדה את כל האנושיות והשפיות, היא הפסיקה לדבר ודווקא עכשיו
נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה וניגשתי אליה סתם כך, בלי
סיבה.
"את כל הפרידות השארתי בעולם ההוא", היא אמרה, "אני לא איפרד
ממך." קמה ופנתה ללכת.
"לילי, חכי!" צעקתי לה ורצתי אחריה. תפסתי בזרועותיה וסובבתי
אותה אליי.
הבטתי בעיניה. והפעם אני ידעתי איך להתמודד עם כל מה שהיה טמון
בהן. האם הנכם זוכרים איזה צבע היה לה? עיניה היו בצבע טורקיז
כהה, קצת בצבע של ים, קצת חום, אין כזה צבע, אני יודעת... אבל
לה היה...
מה לא השתקף בעיניה. מעולם עד אז וגם לאחר מכן במשך חיי לא
ראיתי כל כך הרבה עצב, שמחה, אכזבה, אושר, מתיקות, קסם , אמת,
ציניות ו... כאב... הרבה כאב...
עמדנו שם, בקצה העולם, הרחק מכל האנושות, ידיי עדיין נוגעות
בזרועותיה, מביטות אחת בעיניה של השנייה, שותקות. ואני ראיתי
את כל מה שניצב מולי בעיניה, והרגשתי איך כל התחושות הללו
עוברות בתוך נפשי ופוצעות אותה. הרגשתי שהיא דוממת. אבל ידעתי
שיהיה בסדר. ידעתי שלילי שלי תמיד תהיה איתי. ולעולם לא תעזוב
אותי.

פרק 5

כשחזרנו לארץ, הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, ואני אפילו לא זוכרת
כיצד הגעתי למיטתי, פשוט נפלתי ונרדמתי. בבוקר למחרת התעוררתי
והיה שקט. יום שבת. הוריי שמרו מסורת ולכן גרנו קרוב לשכונה
דתית. מהרגע שחזרתי, לא היה ביכולתי לסבול את השקט הזה של יום
שבת. שקט כביכול... לא סבלתי אותו בגלל שמו. בשבילי היה קיים
שקט יחיד ומיוחד, מה שהיה לי עם לילי, זה היה שקט. שכנעתי את
הוריי לצאת לנשום אוויר, והדלקתי את הטלוויזיה בערוץ המוזיקה
בפול ווליום. צירוף מקרים, לא צירוף מקרים, התעללות, לא
התעללות, תרגיל לריפוי או פציעת הנפש עוד ועוד, אך השיר שהתנגן
שם היה "Whisper" של Evanescence, השיר שלילי שרה לי בלילה
האחרון שלנו.
מאז התחילה תקופה של בכי ושל היסטריות. חברותיי ואויבותיי היו
בעלות אותו פרצוף - אלה היו הדמעות, שלעתים ניחמו ולעתים חיכו
בסמטה חשוכה וברגעים הכי לא צפויים ולא מתאימים תקפו והציפו את
פניי ואת נפשי מחדש. עם הזמן הן שטפו את נפשי והחלו לרפא את
פצעיה, אם כי מעולם לא נעלמו לגמרי, עד היום ההוא. היום שבו
חזר הטעם המוכר לחיי.

מאז שחזרתי לארץ, במשך תקופה ארוכה, ניסיתי לשכנע את עצמי
שבכוחו של אדם עצמו להתגבר. פעמים רבות כמעט הצלחתי, אך כמו
שהפצעים לא התרפאו לחלוטין, כך גם אני לא השתכנעתי לגמרי.
הייתי צריכה משהו, פוש כלשהו.
הזמן חלף לו, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. הוא
לעולם לא עוצר מלכת, זאת רק אשליה. אני התחלתי להתרגל לתמימותי
החדשה אט אט. ניסיתי לזכור בכל שנייה ודקה את הרגעים הכי יפים
שהיו לי עם לילי. ידעתי שאני צריכה זמן כדי לעכל את הכל, להבין
ולחזור לחיים. הרי לא רציתי לאכזב את לילי, לא יכולתי, לא
הייתה לי זכות. בשלב כלשהו, אני הצלחתי לסלוח לעצמי שנפלתי כך
באותו הלילה בבקתה, בשבילי זה היה אונס לכל דבר ולקח לי הרבה
זמן וכוח לגרש את החותם הזה בראש ובראשונה מגופי.
חייתי בשגרה, אך מעולם לא הייתי שקועה בה, ועל כך אני מאוד גאה
בעצמי. אולי זה בעצם אחד הדברים היחידים שהייתי גאה בהם. מצאתי
זמן ללכת לים, לשבת שם ולהקשיב לשקט, מצאתי זמן להקשיב לאנשים,
לתרום מעצמי לסביבה. פחדתי שעם הזמן דמותה של לילי תתחיל
להיעלם מזיכרוני, לכן ניסיתי לצייר את דמותה. ונסחפתי. התחלתי
לצייר באופן קבוע ובזה מצאתי את המזור העיקרי לכאבי. התבודדתי
בים ובטבע וציירתי. אך מעולם לא הראיתי את יצירותיי לאף אחד.
עוד לא ידעתי שיבוא היום ובו אני אראה אותן ל...
השגרה התנהלה לה לידי, למדתי בבית ספר שאמנם היה מקום בלתי
נסבל בשבילי להימצא בו, אך התמודדתי גם עם זה. העיקר שהוריי
היו מרוצים ממני, הייתי התלמידה הטובה ביותר בכל השכבה, המגמה
הכי קשה, המון יחידות, ציונים הכי גבוהים, תעודות הצטיינות בכל
שנה, מקומות ראשוניים באולימפיאדות בכל רחבי הארץ. אבא שלי היה
איש חשוב, פרופסור ובלה בלה בלה, והוא היה גאה בי. בשבילו
הדברים האלה הספיקו בשביל להיות גאה בי. אני, לעומת זאת, כעבור
שנים, הייתי גאה בבתי על כך שהצליחה לשמור על צלם האנוש שניתן
שם, למעלה, בכל מצב ונשארה בן אדם, מה שלא היה ומה שלא יהיה.
אך חבל על הוויכוח בעניין הזה, כמו שכל אחד והטעם שלו, כך גם
כל אחד וה-priorities שלו בחיים. לא הדאגתי את הוריי בשום דבר,
רציתי שתהיה להם נחת ממני וזהו, שלא יסבלו מהאטימות של עצמם.
ברגעים כאלה אני כועסת על עצמי, אני לא מרחמת עליי, אז אין שום
טעם להאשימם באטימות. באמת. עם הזמן הבנתי שברגע שאתה לא רוצה
שאנשים יראו ויידעו, הם לא יצליחו לשבור את החומה. גם האמנתי
פחות ופחות במשפט האגדות הזה שמה שמיוחד אינו נראה לעין, שאנו
יכולים לראות דברים אמיתיים רק דרך לבנו. רק ללילי הייתה יכולת
כזאת. נקודה.
אבי רצה שאצא עם הבן של איזה עמית לעבודה חשוב שלו, ועשיתי את
עצמי מעוניינת. האמת שהיה בחור די נחמד, חוץ מזה שהיה נורא
משעמם איתו והיה ילד כזה, של אימא ואבא. למל"ם כזה - לא מועיל,
לא מזיק. להנאת הוריי, נחשבתי חברה שלו. להנאתי האישית שכבתי
עם השני, פטפטתי ועישנתי תמיד עם השלישי ויצאתי לבילויים עם
הרביעי. את הדואט האחרון החלפתי לעתים קרובות מדי. עם כולם היה
כל כך משעמם. התפלאתי עד כמה אנשים יכולים להיות בורים
ואטומים. שקעתי בספרים כשנמאס לי מהאנושות, ואז חיפשתי חלופות
שוב. למען האמת, הייתה מישהי אחת מבין כל חברותיי שבאמת הייתה
אחלה. אחת כזאת שהיה מעניין לדבר איתה. אך לעתים נמאס לי גם
ממנה. הוריי היו מרוצים ממני מעל ומעבר, גם אני התחלתי להיות
מרוצה מעצמי, רק שכמו שכבר סיכמנו, היו לנו קריטריונים שונים
להערכה. העיקר, שכל אחד מרוצה וממשיכים להתקיים. לעתים לחיות,
כשציירתי או שיחקתי או קראתי.
הדבר היחיד שאכזב את אבי בי, אך לא הייתי מוכנה להתפשר בעניין
הזה, הוא לצאת לאולימפיאדות בארה"ב. כך גם בבית ספרי, היו לי
ציונים נמוכים יחסית באנגלית כי, כמו שאמרתי, הטלתי חרם על
השפה הזאת. זאת הייתה הנקמה המתוקה שלי אחרי ששמעתי את האיש
ההוא מדבר אל לילי. הטלתי חרם גם על כל מוריי. האמת היא שאני
לא ממש יודעת למה. התעלמתי מהם בצורה מוחלטת. חוץ מאחת, שהייתה
סבירה, פלוס מינוס, אבל ניסתה לצאת בסדר בכל מקרה, ואת זה לא
סבלתי. אבל עדיין הייתה קצת חמודה. או שאולי ניסיתי להיות בסדר
איתה כי המקצוע שהיא לימדה היה מתחום האמנות. לאמנות תמיד
הייתה נגיעה מיוחדת בחיי. היא הייתה המורה לתיאטרון. אך מה
שקרה הוא שיום אחד הטלתי חרם גם עליה.
בכיתה י"ב, לפני הבגרות בתיאטרון מעשי, היא החליטה לעשות לנו
מעין מתכונת, רק בשבילנו, לראות האם אנו מוכנים. בחרתי
במונולוג של ג'ולייט מרומיאו וג'ולייט של שייקספיר. גם במקצוע
הזה הייתי התלמידה הטובה ביותר, משמע המוכשרת ביותר בכל השכבה,
אבל לא, דווקא לקראת הסוף המורה פתאום החליטה שאין כזה כישרון
סתם כך. היא ניגשה אליי אחרי שכל התלמידים הלכו, ואמרה לי שכזה
משחק היא לא ראתה אפילו בהצגה בברודווי, שאין כזה כישרון. לא
ממש הבנתי מה היא רצתה להגיד בזה, לא נשמע לי כמו מחמאה בגלל
הטון המוזר שבו דיברה, חוץ מזה, בטח הייתי בין השחקניות
הבינוניות בארץ, מה יש לדבר על חו"ל, למרות שהחלום הכי גדול
שלי והכי נסתר בלבי היה להיות שחקנית טובה ולשחק בחו"ל.
ברודווי למשל, מה רע?
כשהיא הוסיפה עוד משפט, כל התמונה התבררה לי. היא אמרה שחושבת
שיש לי חותם אישי גדול מדי במשחק, לכן הייתה רוצה שאני אראה
פסיכולוג שמגיע בשבוע הבא לבית ספרנו. העניין הזה כה שעשע
אותי. כמה אירוניה יש בחיינו. דווקא כשהתחלתי לפרוח במקצת
ולהתרפא יותר ויותר, היא החליטה פתאום שאולי כדאי שאראה
פסיכולוג או משהו?! טוב נו, אני לא אהיה כל כך רעה. היא עדיין
הייתה חמודה. לפעמים. התגובה הראשונה שלי בלבי הייתה: מה
פתאום?! למה מה היא חושבת לעצמה?! אני לא סיפרתי לאנשים
הקרובים לי על רגשותיי ומה עבר עליי, עכשיו היא מצפה שאני אדבר
עם איזה איש זר שקורא לעצמו פסיכולוג". אחרי כל מה שהיה לי עם
לילי, אחרי שהיא הצליחה להכיר כל מיתר בלבי ולתת לי כל כך הרבה
בלי שביקשתי, והייתה כולה בחורה בת 18 בלי שום מקצוע, פשוט
נגעלתי מכל מי שקרא לעצמו פסיכולוג. במיוחד עצבנו אותי יועצות
בבתי ספר. אבל לא רציתי להראות למורתי שאני נכנעת, לא רציתי
שתחשוב שהיא צודקת שאני צריכה עזרה או משהו כזה. החלטתי שאני
אלך לפסיכולוג הזה ושתראה שלעתים גם היא יכולה לטעות. לעתים
קרובות מדי.
לא הלכתי לפסיכולוג. זאת הייתה פסיכולוגית. באותו יום פגשתי את
חברתי שאמרה לי: "טוב שהפסיכולוגית הזאת לא נראית יותר צעירה
מאיתנו. אבל היא... באמת משהו מיוחד זאתי..."
"מיוחד עלאק", חשבתי, בשבילי המילה "מיוחדת" שייכה רק ללילי.
עוד בדיחה, חשבתי, מילא עוד פסיכולוגית מספיק מבוגרת שלפחות
נראית סמכותית, אבל לא, בנוסף לזה שגם ככה לא רציתי ללכת, עוד
הייתי צריכה להתמודד עם איזו מתלמדת עכשיו. ועוד חשבתי שהפעם
לא יתקמצנו ויתנו לבית ספר משהו טוב סוף סוף.
כן, אני מודה שלעתים אני יוצאת קיצונית מדי בדעותיי. שאני אנטי
הכל כזה. מה לעשות, אם לא נתייחס לחיינו בציניות, לא נשרוד. אז
החלטתי לפזר מספיק ציניות שתנטרל אדישות ואטימות ויקל קצת.
אולם מעולם לא אמרתי את הערותיי הציניות בקול רם, שמרתי אותן
עמוק בפנים.

לחצתי על ידית הדלת שעליה היה כתוב "יועצת שכבת י"ב", שמאחוריה
ישבה הפסיכולוגית הזאת באותו יום. הדלת נפתחה. נכנסתי פנימה.
בגלל הקיר שהפריד ביני לבין השולחן שבו היא ישבה, עוד לא
יכולתי להבחין בה, אך היה לי מוזר. הרגשתי מין גל כזה של
אנרגיות מיוחדות שלפתע גרמו לי להרגיש טוב. טוב, בכל המשמעות
של המילה. התחושה שעטפה אותי פתאום הייתה שבנפשי אין שום פצעים
יותר, שהיא התרפאה לגמרי. הרגשתי שכולי מתמלאת בכוח פנימי ומין
אור כזה שגם מחמם. כך הרגשתי רק כשהייתי עם לילי. עשיתי צעד
קדימה וראיתי את הבחורה. מה היה אחר כך, אינני זוכרת, התעוררתי
בספה שעמדה בחדר והיא ישבה לידי עם בקבוק מים בידיה. ועוד
חשבתי שאי אפשר להתעלף מלראות בן אדם, גם אם חשבת שנפשו מזמן
כבר מרחפת בשמים.
כן, זאת הייתה היא. כלומר זאת לא הייתה היא אבל היא נראתה
כמוה. היא נראתה בדיוק כמו לילי. כל תו בפניה העדינות היה כמו
של לילי. אותן עיניים, אותן שפתיים, אותו מצח, העור, האצבעות,
הכל. היא ישבה לידי וחייכה לי. איזה חיוך היה לה. חיוך לא
אנושי, חיוך חצי אלוקי, חצי מלאכי. אין טעם לנסות לתאר, כזה
חיוך אפשר רק לראות כדי להבין במה מדובר. לילי מעולם לא חייכה,
אבל כשהיא ניגנה באוויר, תמיד הרגשתי את חיוכה מבפנים, ובדיוק
כך הרגשתי גם עכשיו.
"היי לך", היא אמרה והמשיכה לחייך. אני שתקתי. בכלל עוד לא
הבנתי איפה אני נמצאת.
"את..." לחשתי.
"לא..." היא השיבה ברוגע, "אני לא לילי, מגי... אני אחותה
התאומה." והשתתקה, לפתע עיניה נהפכו עצובות עצובות. כמה עצב
היה בהן. האם תוכלו לנחש איזה צבע עיניים היה לה? הוא היה בצבע
טורקיז כהה, קצת בצבע של ים, קצת חום, אין כזה צבע, אני
יודעת... אבל לה היה...
"מה עם לילי?" לחשתי... זאת הייתה הפעם הראשונה, מאז שחזרתי
מהודו, שחשתי פחד. הרי הפחד היחיד שהיה לי הוא לאבד אותה.
"היא... עברה לעולם אחר..." אמרה הבחורה בקול חנוק.
לא הרגשתי כלום באותו רגע. לא עצב, לא כאב, לא ריקנות, אפילו
לא הלם.
"היא ביקשה למסור לך את זה", ונתנה לי פתק קטן. לקחתי אותו
מידיה ואפילו לא שאלתי מתי הכל קרה. רק אמרתי בכבדות:
"מאיפה ידעת למי למסור את זה?"
היא שתקה זמן רב ובחנה אותי במבטה. אחר כך אמרה:
"מג..." והסתכלה עליי אחרת. אל תוך נפשי.
החבאתי את הפתק בכיס מכנסיי וקמתי.
"את לא צריכה שום פסיכולוגים", היא אמרה לי, "את... את תהיי
בסדר גמור!"
ידעתי שעכשיו אני אהיה בסדר גמור. פתחתי את הדלת ויצאתי. בלי
להביט לאחור.

כל היום הלכתי ברחובות אל שום מקום. בערב פניתי לים וכל הדרך
חשבתי שלילי שלי בחיים לא הייתה מתאבדת, למרות כל מה שראיתי
בעיניה בלילה האחרון שלנו, למרות שהיא אמרה שבחירתה הייתה
לעזוב את עולמנו. תהיתי כיצד יכול להיות שאינני מרגישה כלום
אחרי שאמרו לי שהיא מתה.
הוצאתי את הפתק מהכיס. היה כבר חשוך ורק פנס אחד האיר את הדרך.
נשכבתי על החול והבטתי אל השמים שהיו מלאים בכוכבים בגדלים
ובצורות למיניהם. שמעתי את הגלים מתנפצים על המזח. קירבתי את
הפתק לעיניי. הוא היה מקופל בעדינות. כשפתחתי אותו, ניצבו מול
עיניי המילים הבאות:
"Sorry, Mag! I never stopped loving you and never will I
stop, but now time has come to come back. Take care of
yourself and let my love keep your way brighter forever.
Nobody can take what we had from us. So I'm not taking it
from us, I'm only writing "the End". But think about it,
whether what you and I had was endless or not."
הנחתי את הפתק לידי ושכבתי שם על החול בלי לזוז. ראיתי את כל
מה שהיה לי עם לילי עובר מול עיניי. כל רגע ורגע, כל מילה
ומילה, כל נגיעה וכל חיבוק. עצרתי ברגע שבו שפתיי ושפתיה
נפגשו. הרגע שבו הרגשתי שכל החום והרוך שבעולם באו ממנה ועברו
אל תוכי. הרגע שבו הרגשתי שמשהו בתוך שתינו מתאחד והופך למשהו
שלם וחזק, שבלתי ניתן להפרדה על ידי שום כוח בעולם. הבנתי מה
עליי לעשות.
בלילה הזה ישנתי רע, בכל חצי שעה התעוררתי מפלשבקים שקפצו
בראשי. ידעתי שלא איבדתי את לילי, אך מי יודע איזו בדיחה החיים
יכולים לעשות איתנו. בבוקר המילה היחידה שהדהדה בקרבי ללא הרף
הייתה "come back, back, back, back." נזכרתי במה שלילי אמרה:
"אני כבר מזמן לא שייכת לעולם שלכם. זאת הייתה הבחירה שלי."
ושוב: "Now time has come to come back."

בשבע בבוקר כבר יצאתי מהבית ועפתי לבית ספר. הגעתי אליו תוך
חמש דקות, כשבדרך כלל ההליכה לבית הספר לוקחת כעשרים דקות.
עליתי במדרגות ורצתי לחדר היועצת. לחצתי על הידית. סגור.
"שיט", כעסתי. "תירגעי תירגעי", ניסיתי להרגיע את עצמי. היא
תבוא. היא חייבת לבוא. בידי החזקתי את היומן ובו גם כל הציורים
שלי. החזקתי בו חזק כאילו שפחדתי שפתאום הוא ייעלם לי מהיד כמו
באיזה קסם.
לפתע היא הופיעה בקצה המסדרון. חשתי שלבי אינו פועם יותר.
לקחתי נשימה והתחלתי להתקרב לעברה. כשהייתי מספיק קרובה, תפסתי
אותה בשתי זרועותיה וקירבתי את שפתיי לשפתיה. ברגע ששלי נגעו
בשלה, ידעתי - זאת לילי. לילי שלי. היא הביטה בי זמן מה, אחר
כך הרימה את ידה ואצבעותיה החלו לגעת במיתרים דמיוניים באוויר.
בנפשי החלה להתנגן מנגינה, אשר התפשטה בכל נשמתי, לבי וגופי
והרגשתי שנפשי מחלימה. באופן מוחלט.
עמדנו כך והבטנו אחת בשנייה. כעבור זמן רב, הסבתי את מבטי
והתיישבתי על הרצפה, רשמתי  את המשפטים האחרונים:
"Lilly, to say "thank you" will be too much of a human word
for your angel's soul, so I prefer to keep silent. I
appreciate the choice you made. As for me, I'm going to make
my dream come true. And despite everything I'm saying to you
"thank you!" I want you to read my diary although you've
always understood every string of my soul; now you have a
human evidence for what we had."
והעברתי את היומן לידיה.

לילי הפכה את העמוד האחרון ביומן.
"זהו?" שאלה הילדה שישבה לידה.
"זהו זה..." היא השיבה, "כך נגמר היומן של אמך. היא נתנה לי
אותו כשהייתה בת 18. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה."
הילדה שישבה ליד לילי הייתה בערך בת 13, היה לה שער בהיר
ועיניים כחולות שהיו מלאות בדמעות שכיסו גם את כל פניה.
"למה לא הייתן בקשר מאז?" היא שאלה את לילי.
"מה שהתחיל לי ולאמך היה רחוק מעולמנו; במקום שבו אין כבר
מחיצות, שבו אין מילים ואין בו גם שתיקות; במקום שבו המנגינה
יצאה מלבה ונכנסה ללבי; במקום שבו היינו קיימות רק שתינו, אני
והיא; במקום שבו נגמר הרגש האנושי ומתחיל הרגש המלאכי; במקום
שאי אפשר לגעת בו באדמה, אפשר רק לרחף באוויר ולהרגיש שאתה חסר
גוף, שאתה כמו נוצה המתעופפת באוויר - שם ישנו מקום רק לנפש.
שמרחפת ומרחפת..." ציטטה לילי, "זה נמשך לנצח כשנפשותינו ריחפו
בעולם משלנו, זה לא היה יכול להימשך פה. אך לכאן אנחנו חוזרים
כדי לשמור על האנשים, על נפשותיהם. ואין אנו יכולים לעזוב."
הילדה הקשיבה ברצינות רבה וכשלילי סיימה, היא אמרה בקול חנוק
מדמעות:
"אם לא הייתי מבקשת מאימא לבוא לשיעור ההדגמה הזה, היא לא
הייתה נהרגת בתאונה הארורה הזאת."
"הקב"ה אוסף את הנפשות הכי טהורות ומעביר אותן לעולם הבא כדי
שישמרו שם על הנפשות של אחרים, חלשים וחשופים יותר. אמך הייתה
אדם נדיר ומיוחד במינו. נפש מלאכית."
הן ישבו אחת ליד השנייה ושתקו. כעבור זמן מה אמרה לילי:
"תחזרי לרקוד ותגשימי את חלומך."
"אני אהיה פסיכולוגית כמוך ולא רקדנית."
"אך זה עדיין לא מונע ממך להגשים את חלומך", השיבה לילי,
"ולעולם אל תאשימי את עצמך, הדבר הכי קל שאדם יכול לעשות הוא
להמציא לעצמו האשמות."
בחוץ התחיל לרדת גשם ברקע הערפילי של סתיו בניו יורק. לילי
שתקה ולאחר כמה דקות הוסיפה:
"תלמדי לקרוא עברית ותוכלי לקרוא את יומנה של מג בעצמך. וגם כי
זאת הייתה שפת אמך."
הילדה הנהנה וביקשה:
"תבטיחי לי שלעולם לא תעזבי אותי, לילי."
"מבטיחה", היא השיבה בשקט, "לעולם לא אעזוב."
היא התקרבה לילדה וחיבקה אותה חיבוק חזק. לאחר שהן השתחררו זו
מזרועותיה של זו, לילי הרימה את ידה והתחילה לגעת עם אצבעותיה
במיתרים דמיוניים. המנגינה החלה להתנגן בתוך לבבותיהן, והן
ידעו - גם מגי שומעת אותה.
ואם לא תשכחו את לילי, תשמעו גם אתם.