שבת ראשונה של שקט ממשי. שוכבת על מזרון הפרעושים המונח על
מיטת הברזל החורקת, וחושבת. השבת הזאת היא בהחלט זמן מצויין
למחשבת והרהורים. מעניין איך עבר עליהם הערב הגדול של אתמול,
אותו אחד שאליו התכוננו כל כך הרבה זמן, אותו אחד שכולנו
תיכננו מדצמבר שעבר, אפילו שהוא מתקיים רק בספטמבר. אותו אחד
שהייתי אמורה להיות חלק אינטגרלי ממנו. ועוד ערב אחד כזה, עוד
24 שעות, בזמן שאני אעמוד איפשהו בתוך הטור שלי, כל כך קטנה
וחסרת חשיבות שאף אחד כבר לא באמת יבדיל אם אני שירן, או מורן
או ניצן, הם יחגגו את היום האחרון, הסוף המוחלט. יראו להורים
שלהם - רואים? ככה הייתי במשך שנה שלמה, יתגאו בחברים, וההורים
יתגאו בהם, ידחפו ויידחפו למים החמימים של הבריכה, וירקדו עד
שאור ראשון יעלה.
אבל לא, לא על זה בא לי לחשוב עכשיו, כי זה רק מעלה שוב את
הדמעות של אותו העצב והכעס וההרגשה הצורמת, המביישת, שגורמת לי
להרגיש כל כך קטנה, מישהי כזאת שאפשר לדרוך עליה בקלות.
ואז מתחמקת לה המחשבה הקטנה הזאת, מהפינה של המוח, שמקננת שם
כבר מפסח, על אותו אחד - נו, המקסים הזה, שהציל אותי. אבל הוא
אותו אחד שכנראה שלא נועדנו בכלל, כי הוא מטייל לו אי שם
באירלנד, ולפני זה הוא עבד, ואני... טוב, "עבדתי" (על עצמי
בעיקר, שאנחנו נתגבר). ומי בכלל פנוי לקשר אחרי שמשתחררים
מהצבא וכל מה שבא לעשות זה לעוף מהמדינה המגעילה הזאת ולראות
קצת ירוק בעיניים. אבל כל מה שאני מצליחה לחשוב בינתיים זה כמה
שאני רוצה לראות את הירוק בעיניים שלו.
עוד חודש בדיוק מתחיל פרק חדש, עם אנשים חדשים. לא יודעת אם
אני רוצה לסיים את הפרק הנוכחי, או רוצה להישאר קצת, במציאות
המדומה הזאת, עם האנשים שנמצאים פה איתי. התחלות חדשות הן
קשות, ומפחידות, ויש ממה לפחד במקרה הזה. כשכולם תולים תקוות
ובוחנים אותי ומסתכלים עלי...
הרוח של הים מושכת אותי החוצה. הים - שמרגישים פה, אבל אין
סיכוי לראות, כי זה כבר לתת לנו הרגשה טובה (והרי אסור). אור
יום אחרון משתלב עם כמה כוכבים שכבר אפשר לראות. הזמן עובר גם
ככה. יום מתחלף ביום, שבוע בשבוע, עוד מעט יגיע ההוא ואחר כך
יגיע הפרק החדש, ואחר כך יגיע מה שהגורל ישלח אלי. וכמה שזה
עצוב, וכמה שזה מרגיז וכמה שזה מעצבן, אין לי הרבה מה לעשות
חוץ מלשבת פה ולחשוב על כל אלה. גם ככה אני לא יכולה לעשות
הרבה, הרי אסור לעשות בשבת, לא?...

בשיחת סיכום שבת, המ"מ אמר ששבת בצבא היא חוויה של שקט נפשי,
והשבת הראשונה במיוחד, כי היא תמיד גורמת לתדהמה אצל כל
החיילים הצעירים, על כמה שקט העולם יכול להיות, וכמה שליו הוא,
בניגוד לשבתות שלנו באזרחות שתמיד רצים להספיק להיפגש עם
החבר'ה, לשבת לשתות, לרקוד, לראות את הסבתא ולצפות בטלוויזיה.
ואני כל כך רציתי להגיד לו - "אבל המ"מ, בשבת הזאת בכלל לא
הרגשתי את השקט. היה לי כל כך הרבה רעש מבפנים."

9.9.05