אביב, תקופה של פריחה, סימנים ראשונים של אביב לבלבו בי
כשהגחלת החלה ללחוש בתוכי. כמו דב לבן מכורבל בשנת החורף
במערתו חלפו ימיי עד לרגע זה. הימים חלפו, נקפו ובעירה פנימית
עלתה והעירה את הקונדליני המכורבל שבתוכי שמזמן כבר הספיק
לבלוע את הדב. אמנם מספר שערות לבנות נתקעו לו בין שתי שיני
הארס הקידמיות, אך לאורך כל גופו נתרפדו כבד, לבלב וקצת מהטחול
של הדובה הגדולה. עיניו הצהובות המלוכסנות הקיצו באחת. אנרגיות
שמיימיות החלו ללטף קלות את עורו החלק, לחדור אל שריריו
הטבעתיים הרבים ולגרום לתנועה כמעט בלתי מורגשת שהחלה בעצם
הזנב שלו.
דני היה כאחד האדם לפני ההתעוררות - צבא, חו"ל, אוניברסיטה,
עבודה...
אולם תלבושתם של אבות אבותיו החלו ללחוץ מעט על גופו הצנום -
קרע פה, כתם שם החזירו אותו לעיר הולדתו - ת"א - העיר הגדולה.
שם החל המסע.
המסע לחיפוש עצמו.
כיפני צייתן היה נע עם מצלמתו באתריה ההיסטוריים של העיר על
מנת לספוג קצת קולטורה שתזין מעט את הקונדליני שבתוכו, אולם
פירורים עבשים אלו הותזו כארס מפיו והותירו בדרכו חללים המומים
שהבעת תמיהה התקשתה על פניהם כתוצאה מהאינטראקציה הקצרה
והמוזרה עם המחפש את בגדיו החדשים.
הוא החל לפתח חיים כפולים.
במשרד בו עבד כמעט לא הרגישו בשינוי שחל בו, חוץ משהרבה להסתגר
ולהקדים את שובו מהעבודה.
ענת, המזכירה הבלונדינית שחושיה היו מעל לממוצע בעונה, הריחה
מעט את ניחוחות פרחי האביב שעלו מבגדיו...
"מה קורה דני?", ניסתה לפתח שיחה
"הכל דבש" ענה לה.
"בראש השנה אני מבטיחה לקלוף לך מספר פלחי תפוח, אנחנו קצת
קצרים בתקציב השנה..."
"פואטית משהו..." , ענה לה וחייך חצי חיוך (הבין שענה בלי קשר)
והלך...
"משהו עובר עליו", סובבה את ראשה לרקפת שהנהנה ופתחה את עיני
העגל הכחולות הענקיות שלה.
"אבל הוא מה-זה חתיך", פלטה בחיוך שמיימי...
בלילות היה דני מסתובב ברחובותיה התוססים של העיר הגדולה על
מנת לספק את תשוקותיו. את אלנבי הוא הכי אהב. שם הרגיש חופשי
ומאושר, כמו בטיוליו בחו"ל שם אהב לשוטט ברחובות ללא מטרה תוך
האזנה מקרית לקטעי שיחות בצרפתית, אנגלית וספרדית מדוברת.
הוא נכנס לאחד הפאבים ברחוב על מנת ללגום את הנקטר החביב עליו,
התיישב באיטיות על הכיסא הגבוה שעל הבר וסקר את שכניו.
"כמה ניסגר היום ת"א 100?"
"עלה אחוז עשרים ושלוש..."
מבט קצר בשני המלוקקים שלצידו החזיר אותו מספר שנים אחורה,
השנים בהם אלוהיו היחיד היה הכסף. הוא חייך לעצמו בהנאה המהולה
קורטוב של בוז לעברו הקפיטליסטי-נהנתני והמשיך בסקירה הפאבית.
"קבל את הבלונדה עם המרגריטה..." שמע שוב קטע שיחה בין שני
הבחורים שישבו לצידו, הוא אפילו לא רצה לשמוע את המשך השיחה
הצפוייה המשעממת ופרש לשירותים. לאחר מספר כוסיות נקטר צהוב
תוסס היה שמח מספיק בשביל לסגור את הערב והשבוע. יום שישי היה
היום האהוב עליו ביותר, יום הסידורים - שוק, דואר, בנק וחנות
ידועה למוצרים פלצניים לבית. כשהשמש הגיעה לאמצע השמים החליט
לנוח מעט בספסלים שבכיכר הגדולה הנושקת לאבן גבירול. הצטייד
בכוס קפה קר והתיישב על הספסל הציבורי.
כשהרהר מעט בעברו ליבו ניצבט למראה זוג זקנים שישבו יד ביד
מחליפים מבטי אהבה ביניהם. כשעברו בראשו מערכות היחסים בהם
היה, ניזכר בנערה צעירה בה פגש במדבר. לילות קסומים בפארק
הירקון עם בקבוק יין אדום ובמבה צהובה עוררו בו רעב פתאומי,
מעניין היכן היא כעת. אבל הוא כבר ידע את התשובה. כשעבר ברחוב
בלוך סינוורו את עיניו הקרניים שניתזו בחזרה משלט הזהב הגדול
שלא הותיר מקום לספקות. כנראה הייתי צריך ללמוד משפטים, הרהר
לעצמו...
"אפשר לשבת?" קטע את הרהוריו איש מבוגר עם שקית כחולה בידו.
"בבקשה" ענה והזיז את תיקו השחור. האיש החל להוציא מהשקיות
פירורי לחם ולאגד סביבו עשרות בעלי כנף שנדדו מקצה הצפוני של
הכיכר.
הוא הסתכל באיש שהיה לבוש ברישול ונראה שליו ומאושר, כל דאגתו
הייתה נתונה ליונים.
"אני בא לכאן כל יום..." פתח האיש, "ומעולם לא היו כאן כ"כ
הרבה יונים."
"תמיד אתה מאכיל אותן?" שאל דני בסקרנות מעושה.
"לא,'' הפתיע אותו האיש בתשובתו, ''תמיד היו אחרים שעשו את זה
ואני ישבתי והסתכלתי."
"הבוקר", המשיך האיש, " החלטתי גם להצטרף לאגודה", אמר.
"אגודת מאכילי היונים" שאל דני בחצי חיוך.
"לא", המשיך האיש תוך התעלמות מהעקיצה וכביכול עבר נושא "אתה
רואה את הבחור שם עם הסלסלות? ",שאל ולא חיכה לתשובה, "הוא
צריך לתפוס את השמנות."
"ואז מה אתם עושים איתן?" שאל דני בתמימות מהולה בחשש.
"ראית פעם בבני ברק את הקופסה הכחולה הגדולה ההיא שכתוב עליה:
"אמא הבטחת לנו עוף לשבת?"
"כן", ענה דני בתדהמה.
"אז אנחנו, באגודת ישראל, דואגים תמיד שתהיה מלאה!"