אני אוהב אותך. אני מת להגיד לך את זה כבר המון זמן. אני חושב
שאת יפה. יש לך יופי טבעי, נכון. כמו של אדמה, כמו של שמיים.
הצליל שלך טהור וחד כמו רעם לפני הגשם. את כמו משהו טוב שראית
בחלון ראווה של חנות נידחת ורצית לעצמך, ואז קיבלת אותו במתנה
ליומולדת. את כמו יומולדת, כמו שקיות הפתעה של קונפטים, של
סוכריות קופצות, וברכות מאנשים שלא ראית מזמן, וקוסם, קוסם של
יומולדת שמזמינים הביתה.
אני חושב שאת שלי, לפחות קצת, אני - אני בטוח שלך. בטוח כמו
אבן שנכנעת לחוקי המשיכה ונופלת, אני נכנעתי מזמן.
אני אוהב אותך. הנה אמרתי את זה שוב. אני גם אוהב את עצמי קצת
יותר אחרי שאמרתי את זה. אני אוהב את הצחוק שלך, את השיער שלך,
שנכנס לך לפעמים לעינים היפות ולפעמים נכנס לי לפה. אני אוהב
שאת מסדרת אותו, את תנועות הידים הקטנות שלך כשאת מעיפה אותו
לאחור או כשאת מסתובבת והשיער שלך אחריך קצת מצליף בי, קצת
מלטף. אני אוהב את הבושם שלך שקצת מבלבל אותי, ואת הרגלים
והשפתיים והזרועות. את הטבור החמוד שלך.
אני אוהב אותך בצורה הכי בנאלית. אני שומע שירי אהבה וחושב
עליך, או כשאני עובר ליד חנות פרחים ונזכר בפרחים שאת אוהבת.
אני אוהב לחשוב שאת אוהבת אותי. אני אוהב לדמיין אותך אומרת את
זה "אני אוהבת אותך"

                                   19.9.05